מזונות אזרחיים

ברע"א 8256/99 קבע בית המשפט העליון כי עקרונית, במציאות הישראלית, כאשר בני זוג מחליטים להתחתן בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל הם כורתים ביניהם הסכם לחיות יחדיו כנשואים זה לזו בנישואין אזרחיים. להסכמה זו יש אפקט של יצירת חובות וזכויות בין הצדדים על פי דיני החוזים. חוזה זה יכול שיהא בעל-פה, בכתב או בצורה אחרת (סעיף 23 לחוק החוזים). יש לפעול על פי דיני החוזים הישראליים הכלליים, לפיהם בהיעדר הוראה מיוחדת, חוזה יכול שיהיה בהתנהגות.

מהו תוכנן של חובות וזכויות אלה ?

התשובה הינה, כי "תוכנו של חוזה יכול שיהיה ככל אשר הסכימו הצדדים" (סעיף 24 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; להלן – חוק החוזים). על כן, אם נערך חוזה מפורש בין הצדדים, ייקבעו הזכויות והחובות, על פי מה שהצדדים הסכימו, במפורש, ועל פי מה שמשתמע מההסדר המפורש.

מה הדין אם אין הסכם מפורש בין הצדדים? תשובתם של דיני החוזים הינה כי בצד החובות והזכויות המפורשות והמשתמעות עומדות חובות וזכויות נוספות. בעבר הן כונו כחובות וזכויות מכללא. כיום אין לנו יותר צורך בקונסטרוקציה של תניות מכללא, תחתן באות אותן תניות אשר עקרון תום הלב מחייב אותן, ואשר בלעדיהן החוזה חסר אותן.

מהו המסר הנורמטיבי של תום הלב בהקשר שלפנינו ?

מסר זה הוא בעיקרו כפול:

ראשית, יש להכיר בזכויות וחובות אשר ממשיכות "את קווי הפעולה שהצדדים קבעו על פי הגיונם הפנימי שלהם". קווי פעולה אלה וצדק חוזי זה מבוססים על הרצון למסד את היחסים שבין הצדדים, ולתת להם מאפיינים של נישואים פורמאליים.

שנית, במקום שהנחות היסוד של הצדדים אינן מועילות, משלים עקרון תום הלב – באמצעות אמות מידה אובייקטיביות – את שהחסירו הצדדים. "אמות מידה אלה ניזונות, בין השאר, מעקרונות היסוד של המשפט הישראלי". על פי אמות מידה אלה יש להכיר בזכויות ובחובות המבטאות את תפיסתה של החברה הישראלית באשר להתנהגות הוגנת בין בני זוג, אזרחי הארץ ותושביה, שנישאו בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל.

תום הלב בהקשר שלפנינו קובע כי כל אחד מבני הזוג "צריך להפעיל את זכותו ביושר ובהגינות… תום הלב מבקש למנוע הפעלת הזכות מתוך התעלמות מקיומו של הצד האחר ובהתעלם מהאינטרס החברתי. אכן, תום הלב קובע אמת-מידה אובייקטיבית של התנהגות הוגנת של בעל זכות המבקש על רקע האינטרס החברתי הכולל להגשים את האינטרס העצמי תוך התחשבות באינטרס של הזולת".

מציאות החיים הפגישה את בני הזוג. עקרון תום הלב קובע כי ההתנהגות שלהם זה כלפי זו "צריכה להיות ביושר ומתוך הגינות על-פי תחושת הצדק של החברה בישראל… אדם לאדם – לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם – אדם" (רע"א 6339/97 רוקר נ´ סלומון, פ"ד נה(1) 199, 279). שיקולים אלה יפים במיוחד בתחום מערך היחסים בין בני זוג. במסגרת מערך יחסים זה יש צורך לייחס חשיבות לשיקולים הנוגעים להגנה על צדדים חלשים במשפחה, שיקולי הוגנות, שוויון, דאגה לילדים הגדלים בתא המשפחתי ועוד. כל אלה ניתנים למימוש באמצעות כלי תום הלב.

מה מתבקש מעקרון תום הלב על שני היבטיו לעניין חובת דמי מזונות של אחד מבני הזוג כלפי בן הזוג האחר ?

ניתן להסיק מעקרון תום הלב שלוש מסקנות עיקריות לעניין חובת דמי מזונות :

ראשית, המשך קווי המחשבה של הצדדים כמו גם ההגינות והיושר בין הצדדים מחייבים, כי במקום שהאחד נזקק לתמיכתו של האחר – אם בתשלום דמי מזונות ואם באמצעים אחרים – הוא זכאי לקבל תמיכה זו. בני הזוג אינם עוברי אורח שתאונת דרכים הפגישה ביניהם. בני הזוג ביקשו לחיות חיים משותפים. דרישות היושר, שיקולי ההגינות ותחושת הצדק של החברה בישראל מובילים למסקנה כי תחול חובה לתשלום דמי מזונות.

חובה זו הוכרה לעניין ידועים בציבור (ראו פרשת יגר, עמ´ 248; ראו פרשת צונן, עמ´ 772). היא צריכה לחול גם לעניין בני זוג אזרחי הארץ ותושביה, שנישאו בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל, תוך שנישואיהם אינם תופסים על פי המשפט העברי . חובת דמי מזונות מוטלת על כל אחד מבני הזוג כלפי בן הזוג האחר. בהפעלתה חל עקרון השוויון, הנגזר, במצב הדברים שלפנינו, מעקרון תום הלב ומשקף את תפיסות השוויון של החברה הישראלית. השוויון החל אינו שוויון פורמאלי אלא מהותי. הוא מתחשב בצרכים וביכולת של כל אחד מהצדדים.

שנית, מועד תשלום דמי מזונות נקבע על פי דרישות היושר, שיקולי ההגינות ותחושת הצדק ביחסים שבין בני הזוג. בעניין זה נפסק בפרשת יגר כי אם דרכיהם של ידועים בציבור נפרדות, מסתיימת חובת תשלום דמי מזונות של בן הזוג האחד כלפי בן הזוג האחר, אלא אם כן הסכימו במפורש אחרת. אין להסיק מכל אלא חובת תשלום דמי מזונות לאחר הפרידה. עקרון תום הלב החל בענייננו אינו מוביל למסקנה זו.

על פיו, יש להכיר בחובת תשלום דמי מזונות גם בהיעדר הסכם מפורש, ובלבד שהדבר נדרש על פי היושר וההגינות ותחושת הצדק. הכול יהא תלוי, על כן, בנסיבות העניין. מקרה קיצוני הוא זה שבו הפירוד מביא למחסור ולרעב. בצדק ציין הנשיא שמגר בפרשת סולומון כי "הפקרת בן-זוג למחסור ורעב היא בגדר פגיעה בכבוד האדם. פגיעה זו מהווה מצידה התנהגות שלא בתום לב ביחסים החוזיים שביניהם.

זהו, כמובן, מקרה קיצוני. עם זאת, גם מצבים פחות קיצוניים עשויים לפגוע בתום הלב, כלומר לסטות מקווי המחשבה של הצדדים ומאמת מידה של יושר והגינות המבטאת את תחושת הצדק של החברה הישראלית. ודוק: אין לומר כי תום הלב דורש כעניין אוניברסאלי תשלום דמי מזונות בכל הנסיבות. עקרון כזה אינו קיים בבני זוג שנישואיהם מוכרים בשיטת המשפט. על אחת כמה וכמה שאין להכיר בעקרון זה בבני זוג שתוקף נישואיהם לא הוכרע. חובת דמי מזונות על פי עקרון תום הלב היא פונקציה של הנסיבות.

היא אינה נגזרת מסטאטוס משפטי, אלא ממצב עובדתי, העשוי להשתנות מעניין לעניין. עשויות להיות נסיבות בהן לא תהא כלל חובה לשלם דמי מזונות ; עשויות להיות נסיבות בהן תהא חובה לשלם דמי מזונות . כך, למשל, אם בת הזוג שלה תלות כלכלית בבן זוגה סולקה מבית המגורים, מחייב עקרון תום הלב על שני היבטיו כי היא תזכה בתשלום דמי מזונות אישה כדי שתוכל לשקם את מצבה, ולתמוך בעצמה. תום הלב דורש כי "סיום החיים המשותפים הנעשה על-פי רצון אחד הצדדים ייעשה תוך מתן תקופה סבירה לצד השני להתארגן לקראת סיום החיים המשותפים.

שלישית, שיעור דמי מזונות , משך תקופת החיוב בהם, עילות השוללות דמי מזונות וכיוצא בהן שאלות יקבעו כולן על פי עקרון תום הלב. הם עשויים להשתנות ממקרה למקרה; הם נגזרים מהערכת התנהגות הצדדים, מצבם הכלכלי, התקשרותם עם בני זוג חדשים וכיוצא בהם פעולות שהן רלבנטיות מכוח עקרון תום הלב.