מזונות לאשה שמסרבת להתגרש

בפסק דין מקיף עסק בית המשפט העליון (בע"ם 3151/14 מיום 5.11.15) בסוגיית מזונות אשה המסרבת להתגרש מבעלה.

במרכז פסק הדין בני הזוג שנישאו לפני למעלה מ-35 שנים ולהם ילדים ונכדים. האישה כמעט ולא עבדה מחוץ לבית בתקופת הנישואין והבעל היה המפרנס. הצדדים פרודים משנת 2011, ומנהלים הליכים משפטיים שונים–הליכי גירושין, הליכים שעניינם זכאותה של האישה למזונות, והליכים הנוגעים לחלוקת הרכוש המשפחתי.

בית המשפט לענייני משפחה וגם בית המשפט המחוזי סברו כי יש לפסוק לאשה מזונות אשה לתקופה קצובה (שנתיים לפי בית המשפט לענייני משפחה ושלוש שנים לפי בית המשפט המחוזי), וזאת לאור העובדה שנישואי הצדדים למעשה גוועו ואינם קיימים עוד.

השאלה שנבחנה במסגרת הדיון היתה האם בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לשלול מאישה את מזונותיה בגין סרבנות גט ומבלי שקדמה לכך החלטה בדבר חיוב האישה בגט על ידי בית הדין הרבני, וללא קביעתו הפוזיטיבית של בית הדין הרבני כי הנישואין בין בני הזוג הגיעו אל קצם? מהם השיקולים אותם בית המשפט לענייני משפחה צריך לשקול כשהוא מתבקש לקצוב או לשלול את מזונותיה של אישה נשואה, אשר על-פי התרשמותו היא מסרבת להתגרש מטעמים כלכליים?

בית המשפט העליון (השופטים ד' ברק- ארז, בהסכמת השופט צ' זילברטל לתוצאה האופרטיבית, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין) קיבל את הערעור: לעמדת השופטת ברק-ארז, עיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות מחייב ריסון של בית המשפט האזרחי, ועל כן לשיטתה, כל עוד מתקיים הליך בבית הדין הרבני, במסגרתו נדונה תביעת הגירושין בין בני זוג, בית המשפט האזרחי אינו רשאי לבסס פסיקתו בנושא המזונות על סרוב האשה להתגרש, בהיעדר קביעה מתאימה של בית הדין הרבני המחייבת את האשה להתגרש.

במסגרת פסק הדין מתייחסת כבוד השופטת ברק ארז לאפשרות חדשנית של פסיקת מזונות משקמים מכוח הדין האזרחי במצבים שבהם בן הזוג אינו זכאי עוד למזונות לפי הדין האישי.כלומר – גבר או אשה שהיו תלויים בבן או בת הזוג לפרנסתם יהיו זכאים למזונות משקמים גם אם הנישואין הסתיימו. השיקול המרכזי אותו יש לבחון על מנת להכריע אם אחד מבני הזוג זכאי למזונות משקמים וגובהם, הוא ההיתכנות לקיומם של מקורות פרנסה חלופיים.

על כן, יש חשיבות לשאלה מהם ההכשרה המקצועית והניסיון התעסוקתי של בן הזוג "הביתי", מה גילו (ובכלל זה קרבתו לגיל הפרישה), וכן מהו שוויו של הרכוש של בני הזוג והאם כבר חולק. לעומת זאת, אין מקום להביא בחשבון שיקולי אשם שעניינם האחריות לפירוק הקשר.

ביישום לענייננו, סבורה השופטת ברק-ארז כי דין הערעור להתקבל ויש לקבוע כי ככל שלא יחול שינוי בנסיבותיהם של בני הזוג, ובכלל זה הנסיבות הנוגעות להתדיינות בבית הדין הרבני, ימשיך המשיב לשלם למבקשת את מזונותיה כפי שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, ללא קציבת מועד להפסקת תשלומם.

מאידך, המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, אליו מצטרף השופט זילברטל, חולקים על עמדת השופטת ברק-ארז בשאלת הסמכות. לשיטתם, מכח עקרון תום הלב, בתי המשפט האזרחיים רשאים לשלול מאישה נשואה את מזונותיה אם התרשמו כי הנישואין הסתיימו בפועל וכי האישה מסרבת לקבל את גטה משיקולים כלכליים בלבד, גם בהיעדר קביעה של בית הדין הרבני לפיה האישה מחויבת בגט.

המשנה לנשיאה הבהיר, כי לא אחת נדרש בית המשפט האזרחי, לקביעות אגביות הנחוצות להכרעה בסוגיית המזונות ובעניינים הרכושיים שהם בסמכותו הראשונית (סעיף 76 לחוק בתי המשפט). לשיטת המשנה לנשיאה, קביעת בית המשפט האזרחי לפיה אישה תאבד את מזונותיה משום שהיא סרבנית גט, אינה מובילה לסיום הנישואין במובנם ההלכתי ואינה חוטאת לעיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות.

כן מוסיף המשנה לנשיאה, כי הוא אינו פוסל את הדרך שהציעה השופטת ברק-ארז בדבר קביעת מזונות משקמים במקרים המתאימים, דבר שיכול לשמש כאחד הכלי בתוך ארגז הכלים של בית המשפט לענייני משפחה. ייעשה בו שימוש על פי נסיבות המקרה לפתרון שאלת הפרנסה החלופית (תוך שהוזכרו כלים נוספים כדוגמת איזון משאבים שאינו שיוויוני).

לגישת המשנה לנשיאה, בנסיבות המקרה דנא, ומשבתי המשפט קמא, לרבות בית הדין הרבני, התרשמו כי הנישואין באו לקיצם, והמבקשת מעכבת את הגירושין אך כדי להיטיב את מצבה הרכושי, ובדין נפסקו מזונות לתקופה קצובה; גישת בית המשפט המחוזי, שהלכה כברת דרך נוספת לעבר המבקשת, נראית בעיניי המשנה לנשיאה. לפיכך, לעמדת המשנה לנשיאה, דין הערעור להידחות. בתום התקופה שנקצבה (דצמבר 2015) תיבחן אפשרות להארכת תקופת תשלום המזונות.

השופט זילברטל שכאמור הצטרף לעמדת המשנה לנשיאה בשאלת הסמכות, מצטרף לעמדת השופטת ברק-ארז, לעניין התוצאה האופרטיבית, לפיה דין הערעור להתקבל.

לגישת השופט זילברטל, השיקולים אותם בית המשפט צריך להביא בחשבון טרם ישלול מאישה את מזונותיה בשל סרבנות גט, הם בין היתר: מהו המקור לסרבנות – נקמנות אישית/סחטנות או היעדר הגנה כלכלית מספקת לבן הזוג החלש כלכלית לעת גירושים? יכולת הקיום השוטף של האישה לאחר הגירושין – בהקשר זה יש לבחון את יכולת ההשתכרות של האישה, ולעניין זה יש ליתן משקל גם לגילה של האישה וכן את חלקה של האישה בגמלאות הגבר, ומועד קבלת חלקה בכספים אלו.

לעמדת השופט זילברטל, בשאלה העקרונית שעמדה לדיון בבקשת רשות הערעור דנא, הוא מצטרף לעמדת המשנה לנשיאה: בתי המשפט לענייני משפחה רשאים לקצוב מזונותיה של אישה בגין סרבנות גט, גם בהיעדר חיוב בגט על-ידי בית הדין הרבני.

בנסיבותיו של המקרה הנדון, אין מקום לקציבת מזונותיה של המבקשת, הן משום שעיכוב הגט מצידה אינו בהכרח תוצאה של נקמנות או סחטנות פסולה, כלומר לא מדובר בחוסר תום-לב המצדיק קציבת מזונות, והן נוכח ההסדר ההסכמי שאפיין את חיי הנישואין של בני הזוג. בנוסף, גילה של המבקשת (מעל 50), וסיכוייה להשתלב בשוק העבודה בתקופת הגישור הקצרה שנותרה עד הגיע בני הזוג לגמלאות.

התיק יושב לבית המשפט לענייני משפחה, על מנת שיפסוק בעניין המזונות בהתאם לפסיקתו העדכנית של בית הדין הרבני ובהתאם לשיקולים שהותוו לעיל. עד להחלטה אחרת שתתקבל בבית המשפט לענייני משפחה, המשיב ימשיך לשלם למבקשת את מזונותיה כפי שנקבעו, ללא קציבת מועד להפסקת תשלומם.