לעיתים רבות, בעיקר במקרים בהם מבקש הבעל להתגרש ללא עילת גירושין והאישה, מסיבה טאקטית, אינה "זקוקה" לגט, מתנהלים דיונים או בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני בעניין כתובה, ובמקרים רבים מחויב הבעל עם הגירושין בתשלום כתובה לאשתו.
הסכום הנקוב בכתובה נועד גם להבטיח את פרנסתה של אלמנה לאחר פטירת בעלה. זכות זו מעוגנת בסעיף 104 לחוק הירושה, אשר מבטיח את המגיע לאלמנה כתובתה .
סכום כתובה מורכב מ"עיקר כתובה " ו"תוספת כתובה ":
עיקר כתובה – הוא הסכום שעל הבעל לשלם לאישה כאשר הנישואין יבואו לסיומם עקב גירושין או מחמת פטירת הבעל. הסכום נקבע בגמרא למאתיים זוזים שהינו הסכום המינימאלי. הבעל מחויב לתשלום עיקר כתובה גם אם רשם בכתובה סכום נמוך יותר.
תוספת כתובה – הבעל רשאי ויכול לרשום בכתובה סכום גבוה יותר מן המינימום ותוספת זו קרויה תוספת כתובה. לא ניתן לכפות על הבעל לרשום בכתובה סכום שהינו יותר מהמינימום. דין תוספת כתובה הוא כדין עיקר כתובה ובעת הגירושין על הבעל לשלם לאישה את מלוא הסכום שרשם בכתובה.
התשובה לשאלה האם סכום הכתובה מוצמד ומשוערך אינה חד משמעית. כאשר עולה שאלת כתובה בבית המשפט לענייני משפחה (בעיקר בתביעת אלמנה מן העיזבון) מוצמד סכום הכתובה ומשוערך שכן אחרת הוא מאבד ממשמעותו.
הצמדת כתובה – בבתי הדין הרבניים לא תמיד נערכת הצמדת סכום כתובה. ההצמדה נתונה לשיקול דעת ההרכב הפוסק בעניין.
כתובה ראלית – כאשר נכתב בכתובה סכום גבוה מאוד, אשר ברור שאין הבעל יכול לעמוד בו, נחשב סכום זה כ"אסמכתא" ולבית הדין הרבני סמכות לקבוע סכום נמוך יותר, או לא לחייב את הבעל בסכום הכתובה בכלל, מתוך סברה שלא התכוון לשלם את הסכום שנקבע בכתובה שכן סכום זה הינו מעבר ליכולתו הכלכלית. כאשר מצוין בכתובה סכום נמוך או סמלי אין בית הדין הרבני יכול לחייב את הבעל בסכום גבוה יותר מהכתוב בכתובה.