מירוץ הסמכויות בין בית הדין הרבני לבית המשפט לענייני משפחה מעולם לא נרגע, והוא מתנהל יום יום ושעה שעה בין כתלי בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה.
במשך שנים ארוכות שלטה ההלכה לפיה על מנת שבית הדין הרבני יהיה בעל הסמכות לדון בענייני הרכוש ומזונות האשה שנכרכו לתביעת הגירושין, היה על מגיש התביעה לעמוד במבחן משולש (הבודק את כנות הכריכה, תום ליבו של מגיש התביעה והאם הכריכה נעשתה כדין) בענין תביעת הגירושין שהוגשה על ידו, ומי שבחן את עמידתו במבחן היה בית המשפט לענייני משפחה.
בשאלת מזונות הילדים שרר במשך שנים ארוכות קנצנזוס מלא – לפיו מדובר בתביעה עצמאית של הקטינים והסמכות הייחודית לדון בה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.
המהפך הראשון בענין הסמכות חל בשנת 2003 עם פרסומו של בג"צ 8497/00 שזכה לכינוי הלכת פלמן. הלכת פלמן שינתה את כללי המשחק והחילה את הלכת כיבוד הערכאות שקבעה כך – "במצב בו נכרכה הסוגיה של חלוקת רכוש בין בני-זוג בתביעת-גירושין ולאחר מכן הוגשה תביעה לחלוקת רכוש בבית-המשפט לענייני משפחה, וטרם ניתנה הכרעה על-ידי אחת משתי הערכאות בשאלת הסמכות לדון בסוגיה, יהא זה נכון לומר כי מכוח עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, מסור בידי כל אחת משתי הערכאות – בית-המשפט לענייני משפחה ובית-הדין הרבני – שיקול-דעת לעכב את הדיון בתביעה שבפניה, כדי לאפשר לערכאה האחרת להכריע בשאלת התקיימות תנאי כריכה…השיקולים יהיו מושפעים מנתונים רלוונטיים לעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, כגון השלב בו מצוי ההליך בערכאה האחרת.
כך למשל, אם אחת משתי הערכאות כבר החלה לדון בטענות כנגד סמכותה והדיון בשאלת התקיימות תנאי הכריכה מצוי בפניה בשלב מתקדם, על הערכאה האחרת לשקול אם להימנע מדיון ולהמתין להכרעת הערכאה הראשונה בעניין הסמכות. או למשל, כאשר תביעה לחלוקת רכוש הוגשה לבית-המשפט לענייני משפחה לאחר שסוגית הרכוש כבר נכרכה בתביעת הגירושין, ובית-הדין הרבני כבר החל לדון בסוגיה הרכושית בלא שהועלתה בפניו טענה כנגד סמכותו, כי אז ראוי שבית-המשפט יימנע מדיון בתביעת הרכוש המאוחרת שהוגשה בפניו;
זאת, על-מנת שהתובע יעורר טענת-סמכות בפני בית-הדין הרבני, ובית-הדין הוא שיכריע בה. יש לקוות כי בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים ישכילו להפעיל את שיקול-הדעת המסור בידיהם מכוח עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, על-מנת לצמצם מראש את היקף המקרים בהם עשוי להתפתח מאבק-סמכויות."
מעת שניתנה הלכת פלמן החלו בתי הדין הרבנים לקבוע כדבר שבשגרה כי הסמכות לדון בעניינים שכרוכים בתביעת הגירושין ניתנה להם, ובכך נסתם הגולל על סמכות בית המשפט לענייני משפחה. המבחן המשולש ששלט בכיפה במשך שנים ארוכות נזנח לחלוטין, והח"מ אינה זוכרת ולו מקרה אחד בו הוכרעה שאלת מירוץ הסמכויות באופן ענייני.
בשנת 2014 נפתחה הדלת להרחבת סמכות בית הדין הרבני לדון גם במזונות ילדים, וזאת כאשר כבוד השופט ניל הנדל קבע בבג"צ 5933/14 כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעת מזונות ילדים שנכרכה לתביעת הגירושין. בתי הדין הרבניים לא נזקקו ליותר מכך והחלו לקבוע כדבר שבשיגרה כי בסמכותם לדון גם במזונות הילדים, ואל מול כל קביעה כזו נסוג בית המשפט לענייני משפחה וקבע כי מכוח הלכת פלמן וכיבוד ההערכאות – אכן הסמכות היא לבית הדין הרבני.
בל נטעה – בית הדין הרבני לא מתקיים בדרך כלל כל דיון ענייני בשאלת הסמכות – די בהגשת בקשה לקביעת סמכות, וללא קשר לתשובה שהוגשה – קבע בית הדין הרבני כי הסמכות בידיו !
בפברואר 2017 ניתנה החלטת בגצ המחזירה עטרה ליושנה, ועימה החלו בתי המשפט לענייני משפחה להשיב לעצמם את הסמכות המהותית. בבג"צ 6598/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול מחזיר בג"צ את סמכות בית המשפט לדון במזונות הילדים ואת המבחן המשולש על כנו –
"על מנת למנוע "מרוץ סמכויות", וניצול לרעה של אפשרות הכריכה לשם פגיעה בזכות בן או בת הזוג לעתור לבית המשפט, נקבעו בפסיקה שלושה מבחנים לתוקפה של כריכת עניין בתביעת הגירושין. לפי מבחנים אלה, על המבקש את הכריכה להראות כי תביעת הגירושין הוגשה על ידו בכנות ומתוך כוונה להתגרש; כי הכריכה עצמה כנה, ואינה משמשת למשל כאמצעי להתחמק מתשלום מזונות; וכי היא נעשתה כדין.. יבואר כי משמעות התנאי השלישי ("כריכה כדין") היא שיש לכרוך את העניין הנלווה לתביעת הגירושין באופן מפורש ומפורט כדי שבית הדין הרבני יקנה בהם סמכות שיפוט ייחודית…
על פי הלכת שרגאי מקדמת דנא מזונות ילדים ניתן לתבוע בשתי דרכים. ראשית, הורה שמוציא או עומד להוציא את הוצאות המזונות רשאי לתבוע את השבתם ממי שחייב לזון את הילדים; תביעה מסוג זה ניתנת לכריכה בתביעת גירושין, שאז ולפי סעיף 3 לחוק השיפוט הרבני תהא תביעת המזונות בסמכות ייחודית של בית הדין הרבני. שנית, הילדים הקטינים רשאים אף הם לתבוע את מזונותיהם, בעצמם, מן ההורה החייב לזון אותם; תביעה כזו תוגש עבור הילדים באמצעות האפוטרופוס עליהם – שהוא על פי רוב ההורה הנוסף. ואולם במקרה זה, גם אם התביעה מנוהלת על ידי אחד ההורים, ההתדיינות היא בין הילדים לבין ההורה החב במזונות, ולא בין ההורים לבין עצמם – ועל כן לא ניתן לכרוך את תביעת הילדים למזונות בתביעת גירושין…
יצוין עוד, כי סעיף 9 לחוק השיפוט הרבני מקנה לבית דין רבני סמכות שיפוט בענייני מעמד אישי שאינם כרוכים בתביעת הגירושין, ובכלל זה מזונות ילדים, וזאת בהינתן הסכמת הצדדים להתדיין לפניו בנושא…על פי ההלכה הנוהגת ניתן להביע הסכמה למסור עניין מענייני המעמד האישי לסמכותו של בית דין רבני באופן מפורש, בכתב או בעל פה; ואפשר אף שההסכמה תהא מכללא – שעליה מסיק בית הדין, למשל, "מעצם הופעתו של הנתבע בבית הדין, בלא שהביע התנגדות או הסתייגות מסמכותו של בית הדין בהזדמנות הראשונה"..
"הסכמה לשיפוטה של ערכאה שיפוטית אינה יכולה להיות על תנאי לפי רצונו ונוחיותו של אחד הצדדים"….בגצ אף קבע כי לא נדרשת הסכמת הקטינים לדיון, שכן אפוטרופסו של קטין מוסמך להביע את ההסכמה הדרושה על־פי סעיף 9 הנ״ל כדי להקנות סמכות שיפוט לבית הדין הרבני, ואם קנה לעצמו בית הדין סמכות, עקב הסכמה, פוקעת סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה.
בתי המשפט לענייני משפחה קיבלו רוח גבית, ולאחר שנים בהם לא ניתנה כל החלטה כנגד סמכותו של בית הדין הרבני ניתנה ביום 22.217 החלטת כבוד השופט מוטי לוי הנשענת על החלטת בגץ שניתנה ימים ספורים קודם לכן, לפיה הסמכות לדון במזונות הילדים נתונה לבית המשפט לענייני משפחה על אף שהמשיב הגיש תביעת גירושין אליה כרך את שאלת מזונות הקטינים לפני הגשת תביעת המזונות לבית המשפט. בית המשפט קבע כי האם לא נתנה הסכמתה לדון בתביעת המזונות ועל כן אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בה.
