החברה הינה אישיות משפטית נפרדת, לא ניתן לצרפה באופן אוטומטי לתביעה המתנהלת בין בני זוג בבית המשפט לענייני משפחה, אלא להגיש בקשה לצירופה.
הצורך לצרף חברה להליך המשפטי בין בני הזוג מבוסס בדרך כלל על חשש מפעולות מניפולטיביות שתבצע החברה שיגרמו לריקונה מתוכן, מרכוש, מנכסים או להפחתת שוויה וזאת גם אם ניתנו צווי מניעה אישיים נגד בעל המניות בחברה, או על הצורך לקבל מידע בזמן אמת אודות מצבה הכלכלי והעסקי של החברה ואף להפעיל "משקיף" או מפקח על פעילותה, הן לצורך קביעה אובייקטיבית בדבר התנהלותה התקין, והן לצורך קביעת שווי המניות בה.
בעוד שבעבר העדיפו בתי המשפט לענייני משפחה להימנע ככל האפשר מצירוף החברות להליך המשפטי, בנימוק כי ממילא תהא בת הזוג למחצית משווי החברה ולא למחצית ממניותיה, וכן מתוך חשש כי צירוף החברה להליך המשפטי יגרום לה נזק, הרי שכיום גוברת הנטייה לצרף במקרים מסוימים חברות להליך המשפטי שבין בני זוג.
השיקול המרכזי בהחלטה האם לצרף חברה להליך המשפטי בבית המשפט לענייני משפחה הוא החשש מפני הברחת נכסי החברה, ושני שיקולים נוספים שקיבלו עדיפות בפסיקה על פני הנזק שייגרם לחברות כתוצאה מצירופן להליך הוא הצורך במתן צווים ישירים כלפי החברות והצורף לפקח על פעולותיהן והתנהלותן התקינה.
בנוסף בוחן בית המשפט את זהות בעלי המניות. ככל שמדובר בחברה משפחתית מובהקת שמניותיה מוחזקות בידי בני זוג, אחים, ילדים והוריהם, וככל שאכן עסקינן בסכסוך משפחתי, כך גוברת הנטייה לצרף את החברות כצד להליך. ולהיפך, ככל שישנו ריבוי של בעלי מניות בחברה, והבעלות במניות מוחזקות בידי צדדים שאינם קרובי משפחה, כך ימנע בית המשפט יותר מהצירוף.
הרציונל הטמון בשיקול זה קשור לאפשרות "היד החופשית" של בן הזוג הנתבע לעשות בחברות כבשלו, באמצעות 'אחרים'. ככל שאותם אחרים הינם בני משפחה. כך נהיר, כהנחת מוצא, כי יש חשש לשיתוף פעולה פוטנציאלי בין בני המשפחה, אשר עלול לסכל זכויות בת הזוג התובעת ו/או לאינן. הדבר אמנם יכול להתקיים גם כאשר בעל המניות האחר הוא מקורב לבן הזוג, הגם שאינו בן משפחה, אך אז נטל הראיה לקיומה של "יד חופשית" בניהול החברה וקבלת החלטות בה, אמור להיות מוגבר.