שיתוף בחובות

סוגיית השיתוף בחובות עולה פעמים רבות, בעיקר בסכסוכי רכוש ובהליכי גירושין במסגרתם עולה השאלה האם חובות הרשומים לחובת אחד מבני הזוג, חלים גם על הצד השני, כחלק מהשיתוף בנכסים ביניהם.

כב´ השופט ברנזון בע"א 446/69 יובל לוי נ´ שושנה גולדברג, פ"ד כד (1), בעמ´ 820, נתן דעתו לנושא השיתוף בחובות לראשונה כבר בשנות השבעים, באמירת אגב כדלקמן:

"עדיין נותרה השאלה הגדולה, באיזו מידה חייב חלקה של האישה בנכסי המשפחה לשאת בעול החובות שעשה הבעל פושט-הרגל?… אסתכן רק ואומר באופן כללי שנראה לי כי הצדק דורש והדעה נותנת שבן-זוג אחד אינו יכול ואינו צריך להיות רק הנהנה מהשותפות עם בן-הזוג השני בנכסי המשפחה, בלי לשאת גם בעול החובות שעשו בייצור או ברכישת הנכסים או בהוצאות השוטפות של המשפחה… והוא הדין כאשר נוצר חוב לצורך רכישת נכס מנכסי המשפחה, או לניהול עסק מעסקי המשפחה, או לסיפוק צרכי המשפחה.

אף שהדבר נעשה בשמו של אחד מבני-הזוג, בלבד, בן-הזוג השני, שהוא שותף בנכסי המשפחה, בעסקיה ובעניניה, אינו יכול לפטור את חלקו בהם מבלי לשאת בעול של חוב כזה. מאידך, יש וחוב הוא בעל אופי אישי מובהר, ואז ייתכן שלא מן הדין ואף לא מן הצדק לחייב את בן-הזוג השני לשאת בעולו".

ובע"א 633/71 תמרה מסטוף נ´ עזבון המנוח, פ"ד כו (2) 569 נאמר מפי כב´ השופט ברנזון:

"בכל סוג כזה של שותפות, האחריות המשותפת לחובות המשפחה היא תוצאה טבעית מהשותפות ברכוש והולכת עמה באופן מקביל. בשותפות כללית, האחריות לחובות גם היא כללית וחלה על כל החובות שנעשו ברכישת נכסי המשפחה בניהולם וכן לקיום חיי המשפחה ולקידום האינטרסים שלה. בשותפות מוגבלת או מצומצמת, החבות מקבילה לזכות: האחריות של כל אחד מבני הזוג קיימת רק לחובות שנעשו בדרך הרגילה בקשר עם אותו רכוש השייך לשותפות, ויש לפרוע אותם מתוך אותו רכוש לפני שאחד מבני-הזוג יוכל לזכות בחלקו בהם, או באחד מהם".

לפיכך בהקשר לחובות משותפים נקבעו בפסיקה הכללים כלהלן:

א. כפועל יוצא מהחזקה בדבר שותפות כללית בנכסים, קיימת גם חזקה בדבר שותפות מקבילה בחובות שנעשו בדרך הרגילה בתקופת השותפות.

ב. הוא הדין כאשר נוצר חוב בניהול עסק. כשם שחולקים ברווח מהעסקים שנעשו ב"מאמץ משותף", כך חולקים בהתחיבויות בן הזוג למען אותו "מאמץ משותף".

ג. בחשבון הרכוש המשותף יובאו גם חובות כלליים לאו דווקא הקשורים לנכס מסוים, למעט חריגים (לדוגמא, הוצאה שהוצאה בהפרת נאמנות כגון הוצאות בעל להחזקת פילגש או הוצאות בגין רכוש פרטי נפרד).

כאשר חיי הנישואין הם תקינים, ניתן לראות בכל הוצאה שעשה בן זוג, בניהול נכסי המשפחה או לצרכי הבית והמשפחה, הוצאה משותפת.

ד. כל אימת שבן זוג נהנה ממעשה ידיו של בן זוגו, מדוע יהיה שותף לרווחים בלבד ואילו בהפסדים ישא בן הזוג האחר לבדו – היינו – הצליח הבעל – עולה עמו, לא הצליח – יורדת עמו.

על כן, כאשר צד מבקש להוציא נכס אחד מכלל השיתוף אינו יכול לעשות זאת לפני שישולמו כל חובות השותפות, שאם לא כן, עלול להיווצר מצב ששותף אחד יטול רק את האקטיב והשני יישאר עם הפסיב ויתר על כן, הנושים יכולים להשאר ללא כיסוי.

נטל ההוכחה מוטל על הטוען להוצאת החוב ממסגרת החובות המשותפים.

אין לדרוש מאת אחד מבני הזוג יותר מאשר להוכיח כי חייב כספים, ומהו הסכום שהוא חייב, ואין לדרוש ממנו הוכחה מהו מקור החוב, חזקה על החובות שהם משותפים עד שיבוא הצד שטוען אחרת ויוכיח כי בן הזוג הוציא הוצאות מסוג כזה שאין לראותם כחובות משותפים.

ראה: האיזכורים דלעיל.

וכן: ע"א 677/71 דוד נ´ דוד, כו (2) 457.

ע"א 1967/90 גיברשטיין נ´ גיברשטיין, מו (5) 661.

ע"א 264/77 דרור נ´ דרור, לב (1) 829.

ע"א 5598/94 נניקשווילי נ´ נניקשווילי, מט (5) 164.