בתי המשפט לענייני משפחה עוסקים תדירות בשאלת הברחת רכוש במהלך הנישואין על מנת להימנע מחלוקתו לעת גירושין.
הדרכים להברחת רכוש הן אינסופיות, וככל שנמנה אותן במסגרת כתבה זו, יגיע מקרה נוסף של הברחה בדרך יצירתית אחרת.
יחד עם זאת, ניתן למנות 5 דרכים עיקריות להברחת רכוש:
1. העברת רכוש במהלך הנישואין במתנה, בדרך כלל לבן משפחה, וללא הסכמת ו/או ידיעת בן הזוג השני – בכלל זה העברת נכסי מקרקעין, העברת מניות בחברות, העברת כספים לחשבון של בן משפחה, העברת מטלטלין או תכולת כספת והעברת פעילות עיסקית.
2. רישום רכוש במהלך הנישואין על שם בן משפחה, במטרה להבריחו ממסת הנכסים המשותפים – בכלל זה ניתן למנות רכישת נכסי מקרקעין על שם בני משפחה, ניהול פעילות בחברות שמניותהן רשומות על שם אחרים או ניהול פעילות עסקית במסגרת עסקים הרשומים ע"ש אחרים, התנהלות בחשבונות בנק של בני משפחה באמצעות יפוי כח וכיוצ"ב.
3. העברת כספים לחו"ל לחשבונות על שם אחד מבני הזוג או על שם אחרים במטרה להעלימם מהתא המשפחתי.
4. ניהול פעילות עסקית מורכבת של חברות רבות, חלקן חברות off-shore שמניותיהן מוחזקות בנאמנות, במטרה למנוע יכולת לעקוב אחר הפעילות או יצירת פעילות עסקית פיקטיבית במטרתה הצגת חובות או הפחתת ריווחיות העסקים המשפחתיים.
5. יצירת הסכמי הלוואה פיקטיביים, נטילת הלוואות והברחת תמורתם, הצגת חובות למראית עין, ובכלל זה חובות לאנשים פרטיים, במטרה לכלול חובות אלו באיזון המשאבים ולהקטין את שווי הרכוש בר האיזון.
לעיתים הברחת הרכוש נעשית כתוצאה מאישיותו של בן הזוג המבריח ואינה תלויה במערכת היחסים הזוגית. מדובר בדרך כלל באנשים כוחניים, שאינם רואים את בת/בן זוגם כבעלי זכויות שוות להם, והם נוהגים לאורך כל הדרך ברכושנות לשתלטנות, גם אם הם מצויים במערכת נישואין יציבה.
במקרים אחרים, הברחת הרכוש נולדת כתוצאה ממשבר במערכת הנישואין, משבר שמעלה על הפרק את שאלת הגירושין. גם אם באותו שלב לא מגיע המשבר לכדי פירוק התא המשפחתי, הוא עלול יצור תמריץ משמעותי להברחת נכסים, במטרה להימנע מחלוקתם באם בסופו של דבר תתממש אופציית הגירושין.
מקרים רבים של הברחת רכוש נעשים בדיוק בשלב בו הצדדים מחליטים לשוב לשלום בית. לא אחת ההחלטה לשוב לשלום בית מקורה ברצון לפעול לצורך הברחת רכוש, ולהגיע לגירושין "מוכנים" יותר. לא אחת נדרשים בתי המשפט לענייני משפחה להקדים את מועד הקרע ולקבוע שהוא חל לעת משבר הנישואין הראשון, באם עולה בידי הצד הנפגע מהברחת הרכוש להוכיחה.
ברם הוכחת הברחת הרכוש יש תחילה לגלותה – לעיתים מתגלית הברחת הרכוש רק לעת גירושין ולאחר הוצאת נסחי טאבו ונסחי רשם החברות, לעיתים היא נגלית תוך כדי הליך משפטי ולעיתים היא אפילו אינה מוסתרת…
כך לדוגמא, גילתה אשה במהלך הליך הגירושין כי דירת המגורים בה היא התגוררה עברה לעת משבר הנישואין הקודם שלה, לבעלות חמתה, אימו הקשישה של הבעל. בית המשפט לענייני משפחה בירושלים הורה על ביטול עיסקת המתנה במסגרתה עברה הדירה וקבע שהיא חלק מנכסיהם של בני הזוג.
במקרה אחר, בנו הצדדים, מספר שנים לאחר משבר בנישואין, בית פרטי מפואר שנרשם כולו לבעלות אימו של הבעל. לטענת הבעל בהליך הגירושין, הבית נרכש כולו מכספי האם, והועבדה שהוא עסק באופן אינטנסיבי בניהול בנייתו, היתה כעזרה לאימו בלבד. האשה, באמצעות משרדנו, הוכיחה כי לא היה לאם הבעל את האמצעים המספיקים לרכוש את הבית, ועל אף שעזרה ברכישת הקרקע, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הבעלות בבית תהא שייכת בחלקים שווים, לבעל, לאשה ולאם, שליש לכל אחד.
להוכחת ההברחה ניתן צו לחשיפת כל חשבונות הבנק של הבעל ושלם אימו ושניהם נחקרו ארוכות על חשבונות הבנק – שנוהלו כמובן כולם על ידי הבעל – ועל ביצוע התשלומים למימון הרכישה. בסופו של דבר הוכחה ההברחה ופסק הדין העניק לאשה זכויות בעלות בנכס.
לעיתים מתגלית הברחת הרכוש בדרך מקרה במהלך ההליך. כך לדוגמא, אשה שהגישה בקשה לפטור מהפקדת ערבון בבית המשפט המחוזי חוייבה לחשוף את חשבונות הבנק שלה, ואז התגלה לבעל כי היא הבריחה במהלך הנישואין מאות אלפי שקלים מחשבונם המשותף, העבירה לחשבונה, משכה במזומן והפקידה בכספת שעל קיומה כלל לא ידע.
במקרה אחר ידעה האשה במהלך כל השנים כי בעלה מתנהל באמצעות חברה הרשומה על שם אחיו, אולם נאלצה לשכור שירותי חוקר פרטי לעת שהיה עליה להניח בפני בית המשפט ראשית ראיה לבעלות הבעל בחברה, בטרם צורפה החברה כצד להליך המשפטי.
חוק יחסי ממון מכיר בהברחת רכוש וסעיפים7, 8 ו- 11 לחוק מקנים לבית המשפט כלים להתמודד עם הברחת רכוש במהלך הנישואין. סעיף 11 לחוק מקנה לבית המשפט סמכות להעניק סעדים במקרה של הברחת רכוש וקובע כך : "עשה אחד מבני הזוג פעולה שיש בה כדי לסכל זכות או זכות עתידה של בן הזוג השני על פי הסכם-ממון או על פי הסדר איזון המשאבים, או שקיים חשש סביר שהוא עומד לעשות פעולה כזאת, רשאי בית המשפט או בית הדין, לפי בקשת בן הזוג השני, לנקוט אמצעים לשמירת הזכות האמורה, ובין השאר רשאי הוא לעשות אחת או יותר מאלה:
(1) לצוות על מתן ידיעות ועל מתן ערובה;
(2) לקבוע פעולות שיהיו טעונות הסכמת שני בני הזוג;
(3) לצוות על רישום הערה מתאימה בפנקס המתנהל על פי חוק שרשום בו נכס של אחד מבני הזוג.
סעיף 7 לחוק מאפשר לבית המשפט לכלול רכוש משותף במסת הנכסים ברי האיזון בקובעו "נכס שבן-זוג הוציא או התחייב להוציא מרשותו בכוונה לסכל זכותו של בן-זוגו לפי סעיף 5, ונכס שנתן או התחייב לתת במתנה – למעט מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות הענין – רשאי בית המשפט או בית הדין לראותו, לצורך איזון המשאבים, כאילו הוא עדיין של אותו בן-זוג."
סעיף 8(3) לחוק מאפשר לבית המשפט להקדים את מועד איזון המשאבים ו"לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע;", ואילו סעיף 8(4) מאפשר לבית המשפט לכלול נכסים שהוברחו מהתא המשפחתי ו" קבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע.".
הדרך לטעון לזכויות ברכוש שכבר נמצא בידי צד שלישי אינה חסומה וניתן להגיש תביעה לפסק דין הצהרתי נגד מי שאליו הוברח הרכוש המשפחתי. תביעות אלו חוסות תחת עיקרון תום הלב, המאפשר ירידה לנכסי צד שלישי והוצאתם מבעלותו באם מוכח שהועברו אליו בחוסר תום לב ולמטרת הברחתם מהרכוש המשפחתי.
הטכניקה של סעיף 7 לחוק, אותה מגדיר פרופ' רוזן-צבי כ"הגנה בדיעבד" (רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג, הוצאת מיקרושור, בעמ' 315), מיועדת למקרים שמסיבה כלשהי לא הצליח בן הזוג למנוע את ההעברות מידי בן זוגו בעוד מועד דרך הסעדים של סעיף 11 לחוק. ברם, תרופת סעיף 7 אינה מעניקה הגנה מושלמת נגד העברות/הברחות עובר למועד האיזון.
כאמור, החישוב של סעיף 7 הינו "וירטואלי", במובן זה שהוא מושך חזרה את הנכסים שכבר הועברו לידי אחרים לצורך החישוב הרלוונטי, אבל אין הוא מושך חזרה בפועל את הנכסים הנ"ל כדי להיפרע מהם בביצוע האיזון.
נטל השכנוע מוטל על כתפי הטוען להברחת רכוש. בעל דין המטיל דופי בחברו נושא בנטל מיוחד למשקל הראיות שעליו לערום לפני בית המשפט (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 614). אך שומה על בית המשפט לשים נגד עיניו את העיקרון כי דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי.
לכן, נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, 642 (1992);ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ"ז(5) 661, 681 (1993); ע"א 1842/90 בר-לב נ' פנינה (לוינסון) רפופורט, פ"ד מח(5) 211, 234 (1994); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, 780 (1997)).
יחד עם זאת, בתי המשפט נוהגים לערוך שימוש בחזקות עובדתיות מיוחדות, המעבירות את נטל הבאת הראיות לצד השני, חזקות שבאו ליתן מענה ו"כלים" להתמודדות עם נסיונות להברחת רכוש. כך, בתי המשפט בארץ, ייבאו "כלי משפטי" מהמשפט האנגלי אמריקני של "אותות אי האמת" "badges of fraude", לגבי סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, ליצירת חזקה שבעובדה, המצביעה על קיומה של מרמה, לפיה, ככל שיש סימנים רבים יותר של "אותות מרמה", עובר הנטל להבאת הראיות לצד השני, שעליו הנטל להפריכם, ולהראות את תום הלב בעשיית העסקאות או לספק הסבר המניח את הדעת (פסק דינו של כבוד הנשיא גורן בה.פ (ת"א) 1823/02 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סבג, פ"מ תשנ"ו (3) 421, פסק דין שאושר בבית המשפט העליון בע"א 3876/96 אסטבלישמנט דאדסו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, ט.פ 15/2/98, ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי, פ"ד נז(5) 776 ובע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, פ"ד נח(6) 841).
כן נקבע בפסיקה זו ע"י בית המשפט כי כאשר מדובר בעובדה שלילית עשוי בית המשפט להסתפק ברמה פחותה של ראיה להרמת נטל הבאת הראיות, וגם כאשר מצוי המידע בידיעתו הבלעדית של הנתבע, כמות הראיות הנדרשת מהתובע פחותה.
ככל שהצד השני יראה אותות מרמה רבים יותר כן ניתן להפחית את נטל הראיות הנדרש ממנו להוכחת עסקאות למראית עין והברחת רכוש בחוסר תום לב, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לבן הזוג השני.
