פיצוי בגין פערי השתכרות

כאשר קיימים פערים מהותיים בין יכולות ההשתכרות של הבעל והאשה, ניתן לעתור להתחשב בפער זה במסגרת חלוקת הרכוש, ולקבל בגינו פיצוי.

כבוד השופט נ. שילה בפסק דינו מיום 26.8.14 (תמש 47759-01-12) דן בסוגיה זו וקבע כי פערי השתכרות – מוניטין אישי – הוא מרכיב נפרד בחישוב מסת נכסי בני הזוג. "רכיב זה קשה להערכה באמצעות מומחה. במקרים רבים, לא מדובר בחישוב מתמטי וחשבונאי גרידא אלא יש להתחשב במרכיבים רבים נוספים כגון כישרון אישי, ניסיון והשכלה שמקורם מלפני הנישואין ועוד, ולכן לא ניתן לחשבו רק באמצעות מומחה."

באותו מקרה השתכר הבעל בשנים 2011-2012 סך של כ-23,000 ₪ נטו ללא דיווידנד ועוד סך של כ-33,000 ₪ נטו כדיווידנד (בשנת 2010 הדיווידנד הסתכם בסך של 413,446 ₪ ובשנת 2011 בסך של 400,000 ₪). דהיינו, הכנסתו נטו בשנתיים שקדמו להגשת התביעה עמדו על כ-56,000 ₪ נטו לחודש. ואולם, בית המשפט קבע כי לצורך בחינת הפערים בהשתכרות, יש להתעלם ממרכיב הדיווידינד בהכנסות האיש. זאת, מאחר ומרכיב הזכות לקבלת דיווידנד כבר נכלל בהערכת שווי החברה.

אין מקום לפצות את האישה פעמיים בגין אותו מרכיב. את ערך הזכות לקבל דיווידנד מהחברות, האישה מקבלת באמצעות קבלת מחצית משווי החברות. לפיכך, יש לערוך את חישוב הפרשי השכר לצורך קביעת הפיצוי בגין הפרשי כושר ההשתכרות, על פי חישוב הכנסתו של האיש ממשכורת בלבד. האישה מאידך, משתכרת רק כ-7,600 ₪ לחודש.

כבוד השופט שילה מצטט שלוש גישות מרכזיות לצורך התמודדות עם הפערים בכושר ההשתכרות בין בני הזוג לעת גירושין:

"(1)הרחבת המונח "נכס" באופן שיכלול גם את כושר ההשתכרות שנרכש בתקופת הקשר הזוגי ויאפשר לחלק אותו בין הצדדים בעקבות הגירושים (להלן: הכלי הקנייני).

(2) הענקת מזונות לאחר הגירושים, ומתן פיצויים בגין הפסדי הקריירה.

(3)מתן אפשרות לבתי המשפט לסטות מחלוקה שוויונית של הרכוש הזוגי הרגיל בהתחשב בפערים בכושר ההשתכרות של בני הזוג ובצורכיהם השונים (הכלי האקוויטבילי)".

במשך שנים רבות, סרבו בתי המשפט בישראל להכיר בכושר ההשתכרות כחלק מן הנכסים העומדים לחלוקה בעת הגירושים. עמדה זו השתנתה בפסק הדין המנחה בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית (26.8.07– להלן: "הלכת פלוני") שעסק בבני זוג שחלה עליהם חזקת השיתוף ובו קבע בית המשפט, כי בתנאים מסוימים ובכפוף לאופייה המיוחד, התוספת לכושר ההשתכרות נחשבת לנכס בר חלוקה בהתאם לחזקת השיתוף.

זמן קצר לאחר פסק הדין, התייחס אף המחוקק לסוגית כושר ההשתכרות, במסגרת תיקון 4 לחוק יחסי ממון. כפי שמתאר פרופ' ליפשיץ בספרו:

"סוגיית כושר ההשתכרות אף עלתה במהלך הדיונים לתיקון חוק יחסי ממון, אולם סעיף 5(ג), שהוסף לחוק במסגרת התיקון והוסיף להגדרת "נכסי" בני הזוג "זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות וקופות תגמולים וחסכונות" לא מתייחס לכושר ההשתכרות. במקום הכללה ישירה של כושר ההשתכרות במסת הנכסים הכפופים לאיזון, העדיף המחוקק לשלב את כושר ההשתכרות, ובאופן רחב יותר את מה שכונה "נכסי העתיד",בסעיף 8 לחוק יחסי ממון, העוסק בסמכויות מיוחדות של בתי המשפט.

לצורך זאת תוקן הנוסח הקודם של סעיף 8. סעיף 8(2) לחוק המתוקן קבע כי בית המשפט רשאי לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע, בהתחשב, בין היתר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג.בכך, אימץ המחוקק כלי אקוויטבילי המקנה לבתי המשפט שיקול דעת לסטייה מחלוקה שוויונית של נכסי הנישואים הממשיים".

עמדה זו ננקטה ע"י חלק משופטי בתי המשפט לענייני משפחה. לדוגמא:כב' השופט וייצמן בפסק דינו בתמ"ש 22190/09 ט.מ ואח' נ' א.מ. [פורסם בנבו] (ניתן ביום 9.10.11) קבע כי:

"על אף קביעתו הנזכרת של בית המשפט העליון בהלכת פלוני, בתי המשפט בפסיקות המאוחרות לה לא התייחסו על פי רוב לנכסים אלו כנכסים רגילים, אשר יש להעריכם ולאומדם בכלים חשבונאיים מדוייקים ולאזנם בין בני הזוג מחצה על מחצה, אלא כנכסים אשר יש לשקלל את עצם קיומם ולקחת בחשבון בעת עריכת איזון המשאבים… המחוקק מנה בכלל הנכסים ברי איזון דווקא נכסים כספיים מוחשיים הניתנים לאומדן והערכה בתחשיב חשבונאי או אקטוארי פשוט יחסית ולא הכליל במסגרת נכסים אלו נכסים בלתי מוחשיים דוגמת – מוניטין, נכסי קריירה וכושר השתכרות…

מכאן אתה למד כי הנכס העתידי, דוגמת כושר השתכרות, הינו נכס המשפיע על אופן ביצוע האיזון להבדיל מהיותו נכס אשר יש לאזן אותו עצמו באופן חשבונאי.

לא בכדי מצא המחוקק להחריג את נכסי הקריירה מהיותם נכסים ברי איזון ככל נכס אחר, שכן מתוך פסיקותיהם הרבות של בתי המשפט לענייני משפחה שניתנו לאחר הילכת פלוני, ניתן היה ללמוד על הקושי העצום בהערכת הנכס האמורפי שכונה "מוניטין" או נכסי קריירה. דומה כי לא נמצא אפילו פסק דין אחד החוזר על אותה נוסחה שמצא חברו לחישוב ערכו של נכס זה והתחושה שנוצרה היתה כי לא עסקינן בחישוב חשבונאי המצוי בתחום התמחותם של רואי חשבון וכלכלנים אלא בסוג של הערכה שרב בה הניחוש וחיזוי העתיד על אומדן ריאלי ראוי".

ראו גם: פסק דיני בתמ"ש 17359-01-10 פלוני נ' אלמונית [פורסם בנבו] (ניתן ביום 5.4.12).

לעמדת המחוקק, שלא לקבוע באופן גורף שכושר השתכרות מהווה נכס בר איזון וחרף זאת לאמץ את הכלי האקוויטבילי, ככלי המתאים ל"טיפול" בכושר ההשתכרות, חשיבות רבה. לו בחר המחוקק בהגדרה נוקשה של כושר ההשתכרות כנכס, התוצאה הייתה כי בית המשפט היה חייב להתייחס לכושר ההשתכרות כנכס בר איזון בכל מקרה ומקרה. לעומת זאת, הענקת שיקול דעת אקוויטבילי לבית המשפט, מביאה לכך שלא בכל מקרה שבו קיימים הפרשי כושר השתכרות יידרש בית המשפט לעסוק בהם. על אבחנה זו עמד פרופ' שחר ליפשיץ בפרק י' של ספרו הנ"ל:

"אינני מתכחש לחשיבות המשפטית שבהתייחסות הייחודית לנכסי העתיד (נכסים הקשורים בהון האנושי של בני הזוג כגון רישיונות, ניסיון מקצועי, קביעות בעבודה וכושר השתכרותם העתידי) דרך הסמכויות המיוחדות שבסעיף 8, להבדיל מהכללתם בהגדרת "נכס" בסעיף 5.

לטעמי, הכללה מפורשת של נכסי העתיד בסעיף 5, ללא הסדר ייחודי הנותן מענה לטיבם המיוחד, הייתה מאלצת את בית המשפט לאזן את שווי התוספת הנצברת לנכסי העתיד של שני בני הזוג כמעט בכל מקרה ומקרה המובא לפניו בדרך קניינית קונבנציונלית. לעומת זאת, ההתייחסות אליהם בסעיף 8 רגישה יותר לטבעם המיוחד של נכסי העתיד, והיא מקנה לבית משפט שיקול דעת רחב יותר אם וכיצד לחלק את נכסי העתיד".

כבוד השופטת גליק סיכמה בתמ"ש 52231-09 מ.ב נ' ע.ב. [פורסם בנבו] את שלושת התנאים הנדרשים לצורך הענקת "פיצוי" בגין הפרשים בכושר ההשתכרות:

"ההלכה המשפטית גורסת כי הכללת כושר ההשתכרות ב"נכסי הנישואין" תיעשה בכפוף לתנאים מסוימים ובהם ניתן למנות מ"מעוף הציפור", שלושה יסודות (כאשר בד"כ הטענה היא כי בן הזוג הביתי הוא שאפשר לבן הזוג האחר לפתח את הקריירה שלו): (א) בן זוג "ביתי" מחד גיסא ובן זוג "קרייריסטי" מאידך גיסא; (ב) קיים "פער דרמטי" בכושר ההשתכרות של בני הזוג; (ג) נישואים לאורך זמן. "

לפיכך מוניטין ייקבע לעיתים בגין כושר השתכרות "ביתר" או צבירה ביתר,וכפיצוי הצד שהקריב את הקריירה שלו לטובת התא המשפחתי".

כבוד השופט שילה קובע כי במקרה דנן, מתקיימים שלושת הפרמטרים הנ"ל: מדובר בתקופה ארוכה יחסית של 22 שנות נישואים, פערים גדולים ברמות ההשתכרות של שני הצדדים, כאשר האישה זונחת את הקריירה שלה לטובת גידול הילדים. דבריו של האיש בכתב ההגנה כי "האישה בעלת השכלה אקדמאית (שעולה על זו של הנתבע) וברוכת כישורים" דווקא מלמדים כי בפועל, הנישואין היטיבו את כושר השתכרותו של האיש על חשבון כושר השתכרותה של האישה, שלמרות כישוריה, היא לא הצליחה לממשם.

אף אם אקבל את גרסת האיש, כי הוא היה שותף פעיל ומלא בגידול הילדים מלידתם, ברור כי האישה שלא עבדה באופן משמעותי ברוב השנים, הייתה המטפלת העיקרית והאיש עסק חלק נכבד מהיום בחברות והצליח עם שותפו להקים עסק משגשג. האישה העידה כי היתה ביניהם הסכמה כי כשייוולדו להם ילדים, האם תישאר בבית ותטפל בהם והאיש יפרנס את המשפחה.

בחינת כל הפרמטרים מביאה למסקנה כי לכאורה יש לפצות את האישה על פערי ההשתכרות. נשאלת השאלה מה שיעור הפיצויים שיש לקבוע במקרה הנידון?

בהלכת פלוני, שעל אף שעסק בבני זוג שחלה עליהם חזקת השיתוף, עודנו פסק הדין המנחה בתחום אף ביחס לזוגות שחוק יחסי ממון חל עליהם, קבע כב' השופט ריבלין פיצויים בסך של 250,000 ₪ אשר ישולמו בשלושה תשלומים שווים, בגין הפרשים בכושר ההשתכרות. כב' השופט ריבלין קבע בפסק דין זה, כי מבלי לקבוע מסמרות בעניין: "על דרך הכלל, תהא שיטת התשלום החד-פעמי עדיפה על שיטת התשלומים העתיים", וכי "ניתן לרכך את החשש מפני הטלת נטל כבד מידי על המשלם בדרך של חלוקת הסכום למספר תשלומים שישולמו במועדים ובסכומים קבועים מראש".

בפסק דין זה, לא נקבעה הדרך החישובית להערכת מרכיב זה ולא ניתנו הנחיות כיצד ניתן יהיה לקבוע סכום מדויק בכל מקרה ומקרה. נאמר כי:"נדמה כי מגוון המקרים השונים שיכולים להתעורר הוא בלתי-מוגבל. כללי החלוקה והאיזון ייקבעו ממקרה למקרה. טוב לה להלכה שתתפתח עקב בצד אגודל".

מעיון בפסקי דין שניתנו בבתי המשפט לענייני משפחה, עולה כי לא "נבנתה" שיטה לצורך ביצוע התחשיב של הפיצוי בגין ההפרש בכושר ההשתכרות ואף לא התפתחו "קווים כלליים" או "עקרונות מנחים" לצורך ביצוע החישוב. במקרים המתאימים נפסקו סכומים הנעים לרוב בין 100,000 ₪ ל-200,000 ₪ כשיש פערי השתכרות משמעותיים.

לדוגמא: בתמ"ש 1933/09 א.ג.א. נ' י.ג.א [פורסם בנבו] (ניתן ביום 9.2.10) קבעה כב' השופטת מימון במקרה בו הבעל השתכר 20,000 ₪ לחודש והאישה 12,000 ₪ לחודש, פיצוי בסך של 144,000 ₪ בגין הפרשי כושר השתכרות.

בתמ"ש 6990/07 ס.ש. נ' י.ש. [פורסם בנבו] (ניתן ביום 10.5.09) קבעה כב' השופטת אלון פיצוי בסך של 170,000 ₪ בגין הפרשי כושר השתכרות, כשהאישה עבדה בעבודות מזדמנות והאיש השתכר כ-7,500 ₪ לחודש.

בתמ"ש 6960/05 ש' ס' נ' א' ס' [פורסם בנבו] (ניתן ביום 4.3.12) דובר על מקרה בו האישה השתכרה 15,000 ש"ח לחודש והבעל השתכר 50,000 ₪ לחודש וכב' השופטת מירז חייבה את הבעל לשלם לאישה סך של 120,000 ₪ בגין הפרשי כושר השתכרות.

בע"מ 740/08 פלוני נ פלונית [פורסם בנבו] (ניתן ביום 19.11.08) אישר בית המשפט המחוזי בדעת רוב, תשלום חד פעמי לאישה שלא עבדה בעוד בעלה השתכר כ – 14,000 ₪ בחודש, פיצוי בגין פערי כשר השתכרות בסך של 200,000 ₪.

בתמ"ש 3640/10 א.ב נ' צ.ב. [פורסם בנבו] (ניתן ביום 15.5.12) פסק כב' השופט פלקס במקרה בו כושר ההשתכרות של האיש עלה פי ארבע על זה של האישה, פיצוי בגובה של 160,000 ₪ בגין פערי ההשתכרות.

בתמ"ש 35944-02-11 פלונית נ' אלמוני [פורסם בנבו] (ניתן ביום 14.3.13) קבעתי כי במקרה בו האיש השתכר 17,000 ₪ כשכיר בחברה שהוא היה בעל מניות של שליש ממנה ואילו האישה לא עבדה, למרות שהיא היתה אדריכלית בהשכלתה, ישולם לה סכום חד פעמי בגובה של 100,000 ₪.

כבוד השופט שילה קובע בפסק דינו כי יש לקבוע אמות מידה ועקרונות, ולו כלליים, על מנת שבפני הציבור ובית המשפט תהיה תשתית מסודרת שעל בסיסה ניתן יהיה להעריך את גובה הפיצוי. בספרו הנ"ל, מפרט פרופ' ליפשיץ כמה דרכי פעולה שהוא מכנה אותם "ארגז הכלים", שסעיף 8 לחוק יחסי ממון מציב בפני בתי המשפט בבואם לדון בנושא זה.

האפשרות הראשונה אותה מציע המחבר בפרק י' לספר, הינה השיטה הקניינית. שיקול הדעת שהוענק לבית המשפט בסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון, מאפשר, אם כי לא מחייב, לבחור בה. על פי שיטה זו ובהנחה שבית המשפט יבחר כהנחייתו של כב' השופט ריבלין בפס"ד פלוני, בתשלום סכום חד פעמי (להבדיל מתשלום עיתי) על בית המשפט לנקוט בשני שלבי פעולה:

1. הגדרת מרכיב התוספת לכושר ההשתכרות שנצבר במהלך הנישואין – יש לחשב את התוספת לכושר ההשתכרות של בן הזוג המפרנס ובמקביל, את ההפסד שנגרם לבן הזוג הביתי עקב הגירושין. חישוב תוספת ההשתכרות תיעשה על ידי חישוב ההפרש בין משכורתו של בן הזוג "המפרנס העיקרי" בעת הגירושין לבין משכורתו בעת הנישואין. בחישוב זה יש להפחית מרכיב של כישרון אישי או השכלה שנרכשה לפני הנישואין, היות והם לא נוצרו כתוצאה מהחיים המשותפים ואין הצדקה לשתף בהם את בו הזוג הביתי.
2. הכפלת ההון האנושי במקדם היוון ובמקדם סיכון – מאחר שבן הזוג הביתי מקבל את חלקו באופן וודאי ומיד, בעוד שבן הזוג החיצוני נמצא בסיכון של ירידה בהכנסותיו מרצון או באונס, יש לערוך היוון ולקבוע מקדם סיכון.

יישום השיטה הקניינית במקרה דנן, יבוצע כדלהלן: ראשית, יש להגדיר מהי אותה תוספת לכושר ההשתכרות שאותה נכון לחלק ושלבן הזוג הביתי, מגיע מחצית ממנה. בענייננו, האיש מרוויח כיום 23,000 ₪ נטו בחודש. עוד לפני נישואיו, במהלך לימודי העתודה, האיש קיבל את הכשרתו כהנדסאי אלקטרוניקה. לכן, מן הסכום של ה- 23,000 ₪ ₪ נטו לחודש המייצג את ההכנסה בפועל בעת הגירושין, יש להפחית את המשכורת הממוצעת של הנדסאי אלקטרוניקה בוגר עתודה אקדמית, שמקבל עבודה בתחומו בתקופה הסמוכה לנישואיו.

ההפרש בין שכרו כיום לבין שכרו בעת נישואיו, משקף את כושר ההשתכרות של האיש שנצבר בתקופת הנישואין. ברם, מהפרש זה יש להפחית מרכיב של כישרון אישי וכן מקדם סיכון שישקף מצב שבו האיש יפסיק לעבוד.

על מנת להמחיש שיטה זו על עובדות מקרה דנן, ניטול את הדוגמא הבאה: אם למשל משכורתו של האיש בתחום הכשרתו כהנדסאי אלקטרוניקה היתה שווה ל – 10,000 ₪ בחודש בעת שנישא ומשכורתו היום היא 23,000 ₪ לחודש, ההפרש שנצבר בתקופת הנישואין הוא 13,000 ₪ לחודש. ברם, מאחר והאיש הוא בעל כישרון ניהולי ויזמי עם יכולות ניהול ויזמות גבוהות, יש להפחית מן התוספת שנוצרה במהלך החיים המשותפים, אחוז מסוים המיוחס לכשרון אישי ייחודי, שהיה טמון באיש כבר בעת נישואיו אף שטרם מומש באותו מועד.

במקרה דנן, לו היינו קובעים למשל כי ניתן לייחס 5,000 ₪ בחודש מהתוספת שנוצרה במהלך הנישואין לכשרון האישי, אזי "השבחת" השתכרותו במהלך נישואיו היתה מוערכת ב- 7,000 ₪ בחודש. מאחר והאיש יליד 1965, ובאפשרותו לעבוד 20 שנה לאחר גירושיו (בשנת 2012) ועד ליום פרישתו, על מנת לחשב סכום חד פעמי שישולם לאישה כיום, יש להוון סכום זה.מנגד, יש לקחת בחשבון מקדם סיכון מאחר וייתכן שהאיש ייחלה או יפסיק לעבוד או שמשכורתו מהחברה תפחת עקב קשיים כלכליים כגון תחרות או מיתון במשק.

קיים קושי מהותי ביותר ביישום גישה זו, מאחר ולא ברור כלל, איזה אחוז מהשכר מקורו בכישרון אישי ובתכונות אישיות שיש לייחס לאיש ואיזה מרכיב צריך לשייך להשכלה שנרכשה ע"י האיש עוד לפני נישואיו . כמו כן, קשה מאוד לקבוע מה יהיה מקדם הסיכון שיש לחשב.

במקרה דנן, מעבר לקשיים המהותיים בעצם יצירת "הנוסחה" כאמור לעיל, לא הובאו נתונים וראיות אודות השכר הממוצע שהיה האיש מקבל בעת נישואיו ומה חלקו של הכישרון האישי בעבודתו של האיש. לאור הקושי המהותי בגישה זו, קבע כבוד בית המשפט כי לטעמו יש להימנע בד"כ מהפעלתה.

לצד הגישה הקניינית הממוקדת בחישוב התוספת לכושר ההשתכרות, מציג פרופסור ליפשיץ גישה שונה המכונה על ידו "גישת צמצום פערי הכנסות". גישה זו מתמקדת פחות בחישוב המדויק של התוספת או ההפסד שנצברו במהלך הנישואים ויותר על ההנחה, כי במהלך הנישואים נוצרה "קהילה משפחתית", שבמסגרתה החליטו הצדדים על אופן התפתחות הקריירה המקצועית של כל אחד מהם.

החלטות אלו התבססו על הסתמכות הדדית במכלול המשאבים המשותפים, לרבות כושר ההשתכרות של בן הזוג. על פי גישה זו, על בית המשפט לתת ביטוי להיבטים הנמשכים של הקהילה המשפחתית גם לאחר הגירושין, וזאת על ידי מתן "הגנה" לתקופה מסוימת לאחר גירושין, להסתמכותו של אחד מבני הזוג על כושר ההשתכרות של בן זוגו.

בשיטה זו בוחנים את הפערים בהשתכרויותיהם של בני הזוג ומפצים את בן הזוג בעל ההשתכרות הנמוכה, גם אם לא ניתן להוכיח שכושר השתכרותו של בן הזוג בעל ההשתכרות הגבוהה צמח במהלך הנישואין.

על פי גישה זו, על בית המשפט לשאוף לצמצם את פערי ההכנסות בין בני הזוג לתקופה מסוימת לאחר הגירושים. לדעתו של כבוד השופט שילה גישת צמצום פערי ההכנסות היא ככלל הגישה הראויה. ברם, השאלה במשך כמה שנים ישולם סכום זה, תהיה תלויה בין היתר, בגודל הפער בהכנסות וכן בשאלה האם האישה קיבלה במסגרת האיזון הרכושי הכולל, סכומי כסף משמעותיים או רכוש, אשר יאפשרו לה קיום סביר וכן ביכולתה להשתכר לאחר הגירושין באופן משמעותי.

במקרה דנן, על פי חוות דעת המומחה, אף אם ינוכה מס עבור תשלום חלקה של האישה במניות, היא תקבל סך של יותר משלושה מיליון ₪ כתוצאה מהאיזון הרכושי (עמ' 22 לחות דעת המומחה). אף אם סך של כ – 1.25 מיליון ₪ ישולם באמצעות העברת זכויות האיש בדירה ע"ש האישה, תקבל האישה לידיה, במשך שבע שנים, סך של כ – 1.75 מיליון ₪. מדובר בסכום משמעותי שיכול לאפשר לה חיים ברמה טובה. האם אם כן, במקרה דנן, קיימות אותן "נסיבות מיוחדות" המצדיקות כי האישה תקבל סכום מעבר למחצה על מחצה ויש להפעיל את סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון?

מעיון בפ"ד פלוני – שהווה את התקדים בנושא הפיצוי בגין הפרשי כושר השתכרות – עולה כי באותו מקרה, האישה זכתה בנכסי מקרקעין רבים במסגרת חלוקת הרכוש. מדובר בנכסים רבים שנראה כי הם שווים בהרבה על הרכוש שהאישה מקבלת במקרה דנן. למרות זאת, בית המשפט העליון שעה לבקשת האישה לפיצוי בגין הפרשי פער ההשתכרות ולא קבע כי מאחר והאישה קיבלה רכוש רב, אין היא זכאית למרכיב זה. זאת, מאחר וכושר השתכרות הוא נכס ואין סיבה שנכס זה למרות שאינו מוחשי, יהיה שונה מנכס מוחשי כגון דירה.

ואולם, פסק דין פלוני ניתן לפני שתוקן סעיף 8 לחוק יחסי ממון. נשאלת השאלה, האם ייתכן כי לאור המצב המשפטי כיום, שכושר השתכרות לא נכלל ברשימת הנכסים ברי האיזון אלא "הפך" למרכיב שיש לקחת בחשבון במקרים מיוחדים בעת קביעת אופן ביצוע חלוקת הרכוש, לא היה נפסק לאישה באותו מקרה פיצוי בגין הפרשים בכושר ההשתכרות?

לדעת השופט שילה מטרת התיקון לחוק לא היתה לצמצם את ההלכה שנקבעה בהלכת פלוני. כב' השופט רובינשטיין אומר בסיומו של פס"ד פלוני כי: "בסופו של יום, יש לראות בפסק דין זה, במישור העקרוני, צעד נוסף בנתיב המפותל והארוך לתיקון עיוות חברתי". איני סבור כי קצת יותר משנה לאחר שנאמרו דברים אלו, ביקש המחוקק לחזור בו מהצעד בו צעד בית המשפט העליון על מת לתקן עיוות חברתי ולבצע "סיבוב פרסה".

המחוקק קבע כי הדבר צריך להיעשות במקרים מיוחדים שבהם קיים פער משמעותי בהכנסות ונסיבות המצדיקות זאת ולא בכל מקרה, כפי שלכאורה היה צריך להיות, לו כושר ההשתכרות היה מוזכר בסעיף 5 לחוק. במקרה דנן, לאור פער ההשתכרות המשמעותי ואורך חיי הנישואין, שיקולי צדק מחייבים מתן פיצוי מסוים לאישה בגין מרכיב זה ואולם הדבר ייעשה לתקופה קצרה יחסית. ככלל, השיטה לפיה הפיצוי יהיה אחוז מהפער בגין כל שנת נישואין הוא ראוי.

הכלל שקבע כבוד השופט שילה הינו כי את משך הזמן שבו ישולם פיצוי זה, יש לגזור מהיקף הפער וכן בהתחשב בהיקף הנכסים שקיבל בן הזוג הביתי במסגרת האיזון הכולל ויכולתו למצות את פוטנציאל הכנסתו מכאן ואילך. נראה כי משך הזמן שבו ישולם פיצוי זה ייקבע בהתאם לקריטריונים הבאים שלא יהוו רשימה סגורה: היקף הפער בכושר ההשתכרות, גיל בן הזוג הביתי ואפשרות כניסתו למעגל העבודה, האם בן הזוג הביתי נושא בנטל העיקרי של גידול הילדים וגיל הילדים שנותרו במשמורתו, היקף הרכוש שבן הזוג הביתי מקבל כתוצאה מאיזון המשאבים, היקף השכלתו של בן הזוג הביתי והמועד שהוא עתיד לקבל את חלקו בפנסיה של בן זוגו.

בענייננו, מאחר והאישה מקבלת סכום משמעותי במסגרת איזון המשאבים וילדיה גדולים, כך שהיא יכולה לצאת לעבוד באופן מלא, יש לפצות אותה בגין הפרשי ההשתכרות על הצד הנמוך דהיינו בגין תקופה של שלוש שנים בלבד.

במקרה דנן, האישה משתכרת כ-7,600 ₪ לחודש והגבר 23,000 ₪ לחודש. פער ההשתכרות הוא 15,400 ₪ לחודש נטו ואולם יש לקחת בחשבון כי האיש צריך לשלם מזונות ולכן יופחת מהכנסתו סכום גלובאלי של 3,000 ₪ לחודש (למרות שחיוב המזונות יסתיים בעוד מספר שנים, יש לקחת בחשבון הוצאה זו של האיש, מאחר והפיצוי ישולם בתקופה שבה האיש משלם מזונות).

לפיכך, פער ההשתכרות תוך התחשבות בתשלום המזונות, עומד עד סך של 12,400 ₪. מאחר והצדדים היו נשואים 22 שנים, מגיע לאישה 22% מסכום זה דהיינו סך של 2,728 ₪ לחודש. היות שקבענו כי במקרה דנן יש להכפיל את הסכום בשלוש שנים (36 חודשים), הפיצוי שעל האיש לשלם לאישה יעמוד על 98,208 ₪.

סכום זה יתווסף לסכומים שעל האיש לשלם לאישה בגין האיזון הרכושי, אשר ישולם לאישה במשך שבע שנים, בצירוף ריבית והצמדה כחוק עד לפירעון מלוא הסכום.