במרכזו של פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בקריית גת (תמ"ש 51758-11-12) נדונה מחלוקת סביב בית מגורים של בני זוג שהתגרשו זה מזו, ובהסכם הגירושין ביניהם נקבע, כי זכויות בן הזוג תעבורנה ללא תמורה לבת הזוג, וכך אכן קרה.
לאחר הגירושין המשיכו השניים לדור בבית המגורים יחדיו במשך שנים, במהלכן נולדו להם שתי בנות, ובחלוף כ-16 שנים ממועד הגירושין עזב האיש את הבית ולא שב אליו עוד. האיש עתר לסעד הצהרתי לפיו הוא בעליהן של מחצי הזכויות בבית זה.
הצדדים נישאו זה לזו כדמו"י בשנת 1992, והתגרשו בשנת 1996. הגירושין הוסדרו באמצעות הסכם גירושין משנת 1996, שנערך בכתב ידם, נחתם אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני. בהסכם הגירושין נקבע כי האיש יעביר את זכויותיו בבית לאישה.
לאחר גירושיהם של הצדדים נולדו להם שתי בנות. אין חולק כי חרף גירושי הצדדים, האיש לא עזב את הבית, וכי המועד בו עזב אותו באופן סופי ולא שב עוד להתגורר בו עם האישה והבנות היה בשנת 2012. בנסיבות אלו הגיש האיש תביעה למתן פסק דין הצהרתי כי הוא הבעלים של מחצית הזכויות בבית זה.
לשם ההכרעה בהליך זה נדרשת בחינתן של שתי שאלות:
האחת, עניינה טיב מערכת היחסים בין הצדדים, דהיינו האם היו בני זוג ידועים בציבור ממועד הגירושין ועד פרידתם הפיזית זה מזו בחודש יוני 2012 , אם לאו;
והשנייה, ובהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב, עניינה קיומו או העדרו של שיתוף רכושי ספציפי ביחס לבית.
בפתח הדברים ציין בית המשפט, כהערת פתיחה, כי מהתשתית העובדתית עולה כי הצדדים פעלו בשיתוף פעולה כחלק ממהלך מתוכנן מראש, אשר תכליתו הייתה החרגת הבית מנכסי האיש, על מנת שנושיו לא יוכלו להיפרע ממנו.
לאחר מכן פנה בית המשפט לבחינתן של השאלות לעיל:
האם בני הזוג ידועים בציבור?
ידועים בציבור הם בני זוג שהחליטו לקשור גורלם זה בזה, לקיים אורח חיים משותף כבני זוג נשואים לכל דבר ועניין, אך מטעמים השמורים עמם נמנעו מלמסד יחסיהם הזוגיים בנישואין דתיים או אזרחיים. ההכרה המשפטית בבני זוג כ'ידועים בציבור' נועדה להשוות את מעמדם של בני זוג החיים יחד כנשואים, למעמדם של בני זוג נשואים.
הפסיקה קבעה שני תנאי סף לקיומה של מערכת יחסים של ידועים בציבור: האחד – חיי משפחה והשני – ניהול משק בית משותף.
אחד המבחנים המרכזיים שנקבע בפסיקה לצורך בחינת קיומו של התנאי הראשון – חיי משפחה – הוא תקופת חיים משמעותית. תקופת חיים משמעותית מהווה אינדיקציה לאומד דעתם של הצדדים לקיים קשר קבוע ארוך טווח נושא חובות וזכויות הדדיות, ולפיכך היא נדבך בעל משקל רב בבחינת קיומם של "חיי משפחה".
התנאי השני – ניהול 'משק בית משותף' – הוא פועל יוצא מחיי המשפחה המשותפים כמקובל בין בעל ואשה הדבקים זה בזה בקשר של גורל חיים. גם בבחינת קיומו של 'משק בית משותף' יש להתחקות אחר מאפיינים הקיימים בניהול משק בית ע"י בני זוג נשואים, כגון מגורים תחת קורת גג אחת, ניהול חשבון בנק משותף וכיוצ"ב.
להלן חלק מהפרמטרים שנקבעו בפסיקה לצורך הכרעה בשאלה האם הצדדים הם ידועים בציבור:
- מגורים משך שנים ארוכות תחת קורת גג אחת המשמשת להם מעון משותף, בה הם מעבירים עתותיהם;
- יציאות ובילויים יחד לבד ועם אחרים;
- דאגה האחד למשנהו מי במימון ומי בביצוע מטלות הבית;
- מבחן סובייקטיבי ודינמי "אין לך מתכונת אחת של 'חיי משפחה' ב'משק בית משותף' המצויה אצל כל הזוגות הנשואים. שונים הדברים מזוג לזוג לפי השוני בגילם, השכלתם, מזגם, השקפת עולמם, ארץ מוצאם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם וגורמים אחרים שלא נצליח למנותם ולמצותם".
במקרה שלפנינו עולה כי חרף הגירושין המשיכו הצדדים להתגורר יחדיו תחת קורת גג אחת משך 16 שנה (!!!), הביאו לעולם שתי בנות משותפות, הפקידו הכנסותיהם בחשבון בנק אחד אשר באמצעותו שולמו מלוא ההוצאות המשותפות, לרבות החזרי המשכנתא, הוצאות בנותיהם הקטינות והוצאותיהם שלהם, ונהגו כזוג נשוי לכל דבר ועניין, ובתוך כך יצאו יחד לחופשות ובילו יחד בימי שבת וחג.
הנה כי כן, הלכה למעשה, חרף סידור הגט בפועל, המשיכו הצדדים להתנהל באותו אופן בדיוק בו התנהלו בתקופת נישואיהם.
מכך עולה כי בתכוף לאחר הגירושין ניהלו הצדדים מערכת יחסים זוגית רציפה כבני זוג נשואים, עפ"י החלטה משותפת שקיבלו, ולא כהשתלשלות אירועים מקרית, ומשכך יש לראות בהם ידועים בציבור מאותה עת ועד פרידתם הסופית בחודש יוני 2012.
האם חלה הלכת השיתוף על דירת המגורים?
עתה עולה השאלה השנייה – האם הלכת השיתוף חלה על הצדדים ביחס לדירת המגורים.
בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי בכפוף לקיום התנאים העובדתיים המתאימים לכך תחול על הידועים בציבור הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג. יחד עם זאת יודגש כי הגדרת בני זוג כידועים בציבור אין בה כשלעצמה להוות ראיה לשיתוף קנייני בנכסים, ועל מנת שיקבע כי הלכת השיתוף חלה לגבי נכס ספציפי, יש להוכיח כוונת שיתוף.
ההכרעה נבחנת, אפוא, בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, בהתאם להסכמתם (המפורשת והמשתמעת) וכן לנסיבות חייהם, לרבות ביחס לנכס הספציפי.
בין הפרמטרים שעל בית המשפט לבחון על מנת להכריע בשאלת קיומה של כוונת שיתוף ניתן למנות את: משך הקשר ואורך תקופת החיים המשותפים; האם זהו קשר זוגי ראשון של הצדדים; דפוסי העבודה של הצדדים וקיומה של תלות כלכלית; ילדים משותפים או העדרם; מידת השיתוף בהשגת מקורות הפרנסה וההכנסה; מקורות המימון של הנכסים שבמחלוקת, עיתוי רכישתם ומהותם; ועוד כיו"ב אינדיקציות נוספות בהתאם לנסיבות הקונקרטיות.
יש להוסיף ולציין, כי נכונות בית המשפט להכיר בכוונת שיתוף בנכס ספציפי כוחה יפה במיוחד לגבי דירת המגורים של בני הזוג, שהוגדרה לא אחת בפסיקה כ"גולת הכותרת של חזקת השיתוף".
במקרה שלפנינו קבע בית המשפט כי הצדדים נהגו כיחידה משפחתית אחת, לרבות ובעיקר בהיבט הכלכלי. חרף הגירושין, המשיכו הצדדים לנהל ענייניה הכלכליים של המשפחה כולה יחד באמצעות חשבונות בנק שנוהלו ע"ש האישה, היות שהאיש הוגדר כחייב מוגבל באמצעים. כמו כן, אין חולק כי האיש הפקיד לאורך השנים את הכנסותיו בחשבון הבנק של האישה.
משעה ששוכנע בית המשפט כי מערכת היחסים בין הצדדים מאז התגרשו זה מזה ועד פרידתם בחודש יוני 2012 הייתה של בני זוג ידועים בציבור, וכי התנהלו כיחידה כלכלית אחת, דן הוא בשאלה האם יש לראות בבית נכס משותף להם.
מניתוח הראיות והנסיבות במקרה שלפנינו, בית המשפט קבע כי התשובה לכך היא בחיוב. ראשית, אין חולק, כי מימון הרכישה של המגרש עליו הוא נבנה ובניית הבית נעשו ממקורות משותפים של הצדדים. אמנם עפ"י הסכם הגירושין בין הצדדים הועברו זכויות האיש בבית לאישה בלא תמורה.
עם זאת בהתנהגותם בתכוף לאחר החתימה על הסכם הגירושין ומשך 16 השנים שלאחריה, ביטלו למעשה את הוראות ההסכם בכל הנוגע לזכויות בבית, ויתרה מכך התנהגותם מלמדת כאלף עדים על התייחסותם לבית כנכס משותף:
- ראשית, בהתגייסותם להגנה עליו מפני נושי האיש;
- שנית, במגוריהם המשותפים בבית ובנשיאה המשותפת בכל הוצאותיו;
- שלישית, בנשיאה המשותפת בהחזריה של הלוואת המשכנתא שרבצה עליו משך 16 שנים (!).
בנסיבות אלו קיבל בית המשפט את התביעה וקבע כי הזכויות בבית שייכים לצדדים בחלקים שווים.
ניתן ביום 11.12.2017
