האם פנינו למהפכה? – נדחתה תביעת מזונות ילדים

ראשי Get Up > המדריך המלא לגירושין ופרידה > מזונות ילדים > האם פנינו למהפכה? – נדחתה תביעת מזונות ילדים

המדריך המלא למזונות ילדים – תשובות לכל השאלות, כל מה שצריך לדעת

האם פנינו למהפכה? – נדחתה תביעת מזונות ילדים

ראשי Get Up > המדריך המלא לגירושין ופרידה > מזונות ילדים > האם פנינו למהפכה? – נדחתה תביעת מזונות ילדים
בחודש דצמבר 2013 יצא פסק הדין המקיף ביותר בו עסק בית המשפט לענייני משפחה בשאלת מזונות ילדים המצויים במשמורת משותפת של הוריהם (תמ"ש 16785-09-12 פלונית נ' פלוני, כבוד השופט יעקב כהן בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון), פסק הדין דחה את תביעת המזונות שהגישה האם בשם הקטינים וקבע חלוקה שווה של הוצאות החינוך והבריאות של הקטינים בין הוריהם.
המדובר בהורים המקיימים משמורת משותפת, ומשתכרים סכום דומה – האב משתכר כ 12,500 ₪ נטו והאם משתכרת כ – 13,300 ₪ נטו.
הפסיקה שדנה בסוגיית השפעת המשמורת המשותפת על החבות במזונות קבעה, כי הסדר של משמורת משותפת יוביל להפחתה בגובה החיוב ובהיקפו אך לא במהותו, (בע"מ 2561/08 פלוני נ' פלונית, מיום 20/7/08, מפי כב' השופטת ארבל). באשר לשיעור ההפחתה נפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי בחיפה (כב' השופטת וילנר) כי היות והאב נושא באופן ישיר בחלק ממזונות הקטינים וזאת בזמנים בהם הם מצויים במשמורתו, הרי שמוצדק להפחית מסכומי החיוב, כאשר גובה ההפחתה הינו כ-25% מדמי המזונות שהיו נפסקים אילו המשמורת היתה נתונה באופן בלעדי בידי האם (סעיף 15 לפסק הדין בע"מ מחוזי חיפה 318/05 מיום 30/1/06).  עם זאת, נקבע כי ההפחתה אינה אוטומטית, אלא תלויה בנסיבות, וקביעת גובה דמי המזונות הראויים תיעשה לאחר בחינת התשתית העובדתית של כל מקרה ומקרה, בהתייחס לדמי המדור נקבע שם, כי גם במקרה של משמורת משותפת הוצאות המדור, לרבות דמי מדור (שכ"ד) – לא יופחתו. ואכן, ניתן לראות כי בתי המשפט לא הפחיתו בצורה אריתמטית ואוטומטית את דמי המזונות המשולמים במקרים של משמורת משותפת, ויש והאב מחוייב כמעט במלוא צרכיהם של הקטינים על אף החלת הסדר זה, והכל בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
הסתירה בין פסקי הדין המשמרים נאמנה את תוקף הוראות הדין האישי, אפילו במקרים העלולים להוביל לתוצאה בלתי סבירה ובלתי צודקת בעליל, לבין פסקי הדין בהם נפסקו דמי המזונות על פי ערכים של צדק ושוויון תוך "איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות", הציבה קושי של ממש בפני הערכאות הדיוניות אשר לא חסכו בכל מאמץ לשם יישוב הסתירות, ובנסיונות לתור אחר דרכי פרשנות שיעלו בקנה אחד הן עם הוראות הדין האישי והן עם ערכים של יושר הגינות וצדק, באותם מקרים בהם נוצרה סתירה בין הוראות הדין האישי לבין האפשרות לביצוע איזון צודק של חיוב המזונות בין הורי הקטין.
בתמ"ש (ת"א) 49130/03 עמד כב' השופט שאול שוחט על הקושי ביישום הוראות הדין האישי תוך שמירה על עקרונות של צדק ושוויון באומרו: "עם זאת לעיתים, ובעיתותינו אנו הולכים ורבים המקרים, בהם מביאה הלכה זו לתוצאה שאינה עולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק והשוויון ומטילה נטל כבד יותר על האב בלא לאזן נכונה את הנטל הכלכלי עם חובת האם. תוצאה זו, הנגרמת אך ורק משום החלתו של הדין האישי כדין הרלבנטי לענייננו עומדת גם בסתירה להוראות סעיף 3 א' לחוק, החלה על חייב במזונות שאין לו דין אישי… עפ"י הוראה זו המגלמת בחובה את עקרון השוויון הצרוף, אביו ואמו של הקטין חייבים במזונותיו, בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא…".
על מנת להתמודד עם התחושה הקשה כי פסיקה עפ"י הדין האישי כפשוטו גורמת עוול לאחד מההורים ולקטינים עצמם ובמטרה להוביל לשוויון המירבי האפשרי בנשיאה בעול דמי מזונות הקטינים בחרו בתי המשפט לענייני משפחה להקטין ככל הניתן את מספרם ושיעורם של רכיבי הצריכה הבאים בגדר הצרכים ההכרחיים, ולהגדיל במידת האפשר את מספרם והיקפם של החיובים "מדין צדקה" שפרעונם חל על שני ההורים עפ"י יכולותיהם, ובהתחשב בהכנסתו הפנויה של כל אחד מההורים (לאחר פרעון דמי המזונות ע"י האב החייב לבדו בצרכים ההכרחיים). "פתרון" זה אינו מועיל כמובן כלל בשנים בהן פטורה האם כליל מתשלום דמי מזונות לקטינים עפ"י הדין האישי החל עליה.
בע"מ 1102/06 (מפי כב' השופט דרורי) (מחוזי ירושלים) ד.מ.  נ'  מ.א. ואח', מיום 28/5/07 נפסק כי כל עוד החוק בישראל קובע כי חובת האב לזון את ילדיו ולשאת לבדו בצרכי חייהם ההכרחיים אין מנוס מהחיוב (המינימלי)."השתתפות האם מדין צדקה, תהיה בהתאם להכנסתה הפנויה לאחר סיפוק צרכיה שלה. מכח עקרון השוויון, השתתפות זו תחול ביחס לכל הילדים, ללא קשר לגיל שלהם…הוצאות חריגות ישולמו ע"י שני ההורים, כאשר בדרך כלל החלוקה ביניהם היא שוויונית, אך במקרים בהם יש פערי הכנסה משמעותיים, מן הראוי לחייב את אותו הורה שהכנסתו הפנויה (לאחר תשלום המזונות) גבוהה יותר, בחלק יחסי גבוה יותר של אותן הוצאות חריגות". בדברים האמורים החיל למעשה כב' ביהמ"ש המחוזי בירושלים את דין הצדקה על האם לא רק לגבי ילדים שמעל גיל 15, אלא על כלל הילדים, מיום היוולדם ועד ליום הגיעם לגיל בגרות.
מספר שופטים פנו לניתוח הלכתי המוביל לתוצאה לפיה יש להחיל את חבות האם מדין צדקה מגיל 6 ואילך (ולא מגיל 15 ואילך), ובדרך זו להקטין באופן משמעותי את מספר המקרים בהם נפגע השוויון בנטל אנושות עקב החלת הדין האישי. בדרך פרשנות זו מורחבת החבות מדין צדקה, (החלה על שני ההורים באופן יחסי הכנסותיהם הפנויות לאחר סיפוק צרכי חייהם), החל מגיל 6 ולא מגיל 15, וע"י כך מוקטן מאד מספר המקרים בהם חב האב לבדו בהוצאות חייהם ההכרחיות של הקטינים.
דוגמא מאלפת ומתוחכמת להתמודדות עם הקיפוח העלול להיווצר עקב פירוש דווקני של סעיף 3 (א) לחוק, כאשר הילדים מצויים במשמורת משותפת של הוריהם, ניתן למצוא בפסה"ד שניתן לאחרונה בתמ"ש (ר"ג) 49165-10-10 ע"י חברי כב' השופט יהורם שקד אשר ע"י בדיקת גובה ההכנסות הפנויות של כל אחד מההורים (לאחר הפחתת סכום הצרכים ההכרחיים בהם חוייב האב, מתוך הכנסותיו) הגיע לתוצאה אריתמטית לפיה לאם הכנסות פנויות העולות בהרבה על זכויותיו הפנויות של האב, ובדרך של החלת דין צדקה על האם, הגיע לאיזון ולשוויון בין ההורים, מבלי לחרוג מהוראות הדין האישי החל על הצדדים.
דרך נוספת שננקטה לשם הקטנת העוול הנגרם ע"י ההלכה הגורסת הטלת חובה אבסולוטית על האב לתשלום מזונותיהם ההכרחיים של ילדיו עד גיל 15 ננקטה בע"א 367/02 (י-ם), ע"י כב' סגנית הנשיא השופטת בן עמי, אשר גרסה כי קיים צורך בעשיית שימוש בדיני היושר של המשפט העברי, לשם מניעת עוול העלול להגרם ע"י החלת הדין כפשוטו. הערך השולט בכיפת דיני היושר של המשפט העברי מגולם בהוראתם: "ועשית הישר והטוב". "דיני היושר של המשפט העברי יונקים מן הצורך להקהות חודו של דין וליצור בצידו תהליך שימתיק או יקציע את הזיזים והבליטות שבו…".(כב' השופט זילברג, "כך דרכו של תלמוד", עמ' 58).
עשיית שימוש בדיני היושר של המשפט העברי תוביל בהכרח לכך שלא ניתן לחייב אב המשתכר פחות מהאם והמתגורר עם ילדיו במחצית הזמן, תוך נשיאה בכלל צרכיהם בעת היותם עימו, לשלם דמי מזונות הקטינים לאם המשתכרת כמוהו או יותר ממנו.
נראה כי במשפחות בהן קיימת חלוקה זהה ושוויונית של האחריות ההורית ובהן האמצעים הכלכליים של שני ההורים זהים או דומים, מן הראוי: "להקהות את חודו של הדין". מן הראוי "להמתיק את טעמו" ו"להקציע את זיזיו ואת בליטותיו".כל זאת ניתן לעשות ע"י השוואת הנטלים בין שני ההורים.
מהנסיון המצטבר בביהמ"ש לענייני משפחה נראה כי הולך וגדל ללא הרף מספר האבות הנוטלים חלק משמעותי ואמיתי בגידול ילדיהם ויש להתאים את פסיקת בתי המשפט לשינויים המפליגים במערך היחסים במשפחות בנות זמננו.
חיוב מי מההורים בתשלום דמי מזונות לידי ההורה האחר, בעת קיום משמורת משותפת, אמור להיעשות לדעת כבוד השופט יעקב כהן רק באותם מקרים בהם מתקיימים בין ההורים פערים כלכליים משמעותיים אותם יש לאזן בזהירות רבה, אך ורק במגמה למנוע כל פגיעה בטובתם וברווחתם של הקטינים.

מסקנת פסק הדין היתה כי דין תביעת מזונות שהגישו הקטינים כנגד אביהם באמצעות אמם להידחות מכל וכל מהסיבות דלהלן:

א. שלושת הקטינים הינם בני למעלה מ-6 שנים.
כבוד השופט כהן מאמץ את העמדה שהובעה בתמ"ש (י-ם) 2480/04 ב.ס.  נ'  נ.מ. בתמ"ש (י-ם) 1886/04 א.ל.  נ' פ.ל. ובבע"מ 57/08 פלוני נ' פלונית באשר לפרשנות תקנות הרבנות הראשית תש"ד הגורסת כי חובת ההורים מגיל 6 עד גיל 15 הינה חובה מדין צדקה בלבד, החלה באופן שוויוני על האב ועל האם. מאחר והשתכרות האם עולה על השתכרות האב, ומאחר וההורים חולקים את כלל המטלות ההוריות בחלקים שווים ונושאים בהוצאות הקטינים בחלקים שווים, אין מקום לחיובו של האב בתשלום דמי מזונות לידי האם.
ב. כבוד השופט כהן מאמץ את דעת כב' השופט וייצמן כי מקום בו עלולה להיגרם תוצאה קשה ובלתי הוגנת, יש לעשות שימוש בכלי ההלכתי "קים לי" ולקבוע שחובתו האבסולוטית של האב במזונות הכרחיים חלה אך ורק עד גיל 6, ומגיל 6 עד 15 חלים דיני הצדקה באופן שוויוני לגבי שני ההורים (תמ"ש (כ"ס) 28050/04 א.ג.  נ'  א.מ.). תוצאה זו עולה אף בקנה אחד עם דיני היושר של המשפט העברי.  (וראה תמ"ש (ת"א) 8201/96 י.ס.  נ'  י.ח., ופסק דינו של כב' ביהמ"ש המחוזי בירושלים, (מפי כב' השופטת בן-עמי) בע"מ (מחוז י-ם) 367/02 פלוני נ' אלמונית, משנת 2003.
מעבר להנמקות שנמנו לעיל לדחיית התביעה לתשלום דמי מזונות הקטינים לידי האם, מציע כבוד השופט כהן דרך פרשנות שונה וחדשה של הוראות סעיף 3 (א) לחוק ושל תיקון החוק משנת 1981 באופן המאפשר יישומם של עקרונות צדק ושוויון בין האב לאם חרף החלתו של הדין האישי.
בסעיף 3 (א) לחוק המזונות נקבע כי: (א) "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". בסעיף 3 א' לחוק אשר נוסף בשנת 1981 כתיקון לחוק נקבע כי: א. "אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו". ב. "בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא".
לשיטת כבוד השופט כהן חל התיקון בחוק, בכל מקרה בו אין אדם חב במזונות ילדיו מכח הדין האישי. סעיף 3 (א) אינו קובע כי: הוראות החוק לא יחולו על כל מי שחל עליו דין אישי כפי שנהוג לסבור. כל שקובע הסעיף הינו כי: "הוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". כלומר, הוראות החוק אינן חלות על חיוב מזונות הנובע מהדין האישי, אך הן חלות גם חלות על אדם שחל עליו דין אישי, אלא שמכח אותו דין אישי פטור הוא לחלוטין או חלקית ממזונות ילדיו או מי מהם.
כך לדוגמא, יהודי שהינו אב לבן שנולד לו מן הנוכריה, פטור עפ"י הדין האישי  מתשלום דמי מזונות לקטין זה.
היעלה על הדעת לטעון כי "הוראות חוק זה"  לא תחולנה עליו, וכי האב יהיה פטור במזונות בנו מהנוכריה? תוצאה שכזו לא תעלה הרי על דעתו של איש, וברור כי במצב בו פטור האב ממזונות בנו מהנוכריה עפ"י הדין האישי החל עליו, חל עליו חוק המזונות, והוא חב במזונות בנו הקטין מהנוכריה מכח תיקון החוק משנת 1981, סעיף 3 א' בו נקבעה החבות במזונות הקטין על שני הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור.
מצב זהה שורר לדעת כבוד השופט כהן גם לגבי חבות אם יהודיה במזונות ילדיה הקטינים. אם אכן פוטר הדין האישי את האם כליל ממזונות ילדיה עד יום מלאת להם 6 שנים או עד מלאת להם 15 שנים, חבה היא במזונותיהם לגבי שנים אלה מכח התיקון לחוק, ממש כפי שגבר יהודי חב במזונות בנו מהנוכריה מכח התיקון לחוק. התיקון לחוק המזונות חל לפי פרשנות מוצעת זו בכל מקום ומקרה בו פוטר הדין האישי בכל דרך שהיא את האדם מתשלום מזונות לילדיו הקטינים.
לפיכך חבה האם היהודיה מכח התיקון לחוק בדמי מזונות ילדיה הקטינים עבור התקופה בה פוטר אותה הדין האישי ממזונותיהם, בדיוק כשם שגבר יהודי חב מכח החוק בדמי מזונות בנו מהנוכריה, חרף העובדה שהדין האישי פוטר אותו ממזונותיו.
הדברים דלעיל, אף עולים בקנה אחד ומקבלים משנה תוקף נוכח הוראת סעיף 19 (ב') לחוק המזונות בו נקבע כי: "חוק זהבא להוסיף על זכויות המזונות הנתונות על פי כל דין שבית דין דתי דן לפיו ועל פי הדין האישי של הצדדים, ואינו בא לגרוע מזכויות אלה".
בדברים אלה קיימת אמירה מפורשת של המחוקק כי הוראות החוק נועדו להוסיף על חיובי המזונות החלים עפ"י הדין האישי ומכאן ברור כי הסברה שהוראות החוק אינן חלות על כל אדם עליו חל דין אישי אינה יכולה להיות נכונה. סעיף 19 (ב) דן בפירוש בתוספת לזכאותם של הילדים להיות ניזונים לא רק מאביהם, אלא גם ע"י אמם, מיום היוולדם ועד הגיעם לגיל בגרות, כלומר, החיוב עפ"י התיקון לחוק, חל בנוסף לחיוב על פי הדין האישי, מקום שהדין האישי פוטר את האדם מנשיאה או השתתפות בדמי מזונות ילדו הקטין.
לאור חבותם של שני ההורים במזונות ילדיהם מדין צדקה, או מכח התיקון לחוק המזונות, חלה חבותם בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא. משמדובר במשמורת משותפת חלוקת אחריות הורית זהה, והכנסות דומות, אין מקום לפסיקת תשלום דמי מזונות מהורה אחד למשנהו.
נימוק נוסף בפסק הדין מושתת על עקרונות מגילת העצמאות. מאז חקיקת חוקי היסוד בתחילת שנות התשעים, היתה מגילת העצמאות לעקרון יסוד חוקתי, מחייב. החתירה לשוויון זכויות חברתי מלא לכל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת גזע ומין, הינה אבן היסוד של ערכי מדינת ישראל ואין להרפות ממנה או לוותר עליה בכל חקיקה ובכל פסיקה. קביעת דמי המזונות עפ"י הדין האישי עלולה לפגוע לעיתים למרבית הצער בערכים שמצאו ביטוי במגילת העצמאות אשר הפכה כאמור למקור עצמאי לזכויות אדם. ערכי המגילה הפכו מאז חקיקתם של חוקי היסוד ל"חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם". מאמציהן של הערכאות השיפוטיות להגיע לתוצאות שתהיינה צודקות, שוויוניות והוגנות חרף נוסח החוק מלמדים כי קיים צורך קונסטיטוציוני של ממש בהתאמת החוק לערכים של שוויון וצדק חברתי, בין ע"י התערבות המחוקק, ובין מכח פסיקה של כב' ביהמ"ש העליון, על מנת שהפסיקה בתחום זה תהיה אכן: "מןהדין ומן הצדק".

למידע נוסף אודות מזונות במשמורת משותפת לחץ כאן

פגישת ייעוץ

לא מתחילים הליך משפטי מבלי שבדקתם את זכויותיכם, הבנתם מה עומד לפניכם וקיבלתם תכנית פעולה מדויקת ומותאמת למצבכם.

לתיאום פגישת יעוץ פנו למשרדנו על ידי מילוי פרטים בטופס או בטלפון 03-6708888