הסכמי הורות במשפחות חד הוריות

נשים המגיעות לגיל מסוים ורוצות לממש את פוטנציאל ההורות הטמון בהן וגברים אשר מסיבות אלו או אחרות לא מימשו או לא יכולים לממש קשר זוגי אשר יביא למימוש פוטנציאל ההורות שלהם יכולים כיום לעשות זאת בדרכים אחרות אשר עליהן יורחב הדיבור בגוף כתבה זו.

הדרך המוכרת יותר להבאת ילד לעולם במסגרת זוגית ללא קשר נישואין היא של נשים שהגיעו לפרקן והחליטו להביא ילד לעולם בעזרת ידיד קרוב או מכר מזדמן ובחרו שלא למסד את הקשר הזוגי. הבאת ילד לעולם במקרים אלו יכולה להיות תוצר של הליך מתוכנן מחד ומאידך תוצר של יחסים מזדמנים אשר בעקבותיהם הרתה האישה ובני הזוג הסכימו להמשיך את ההיריון.

דרך נוספת וחדשנית הינה דרכו של המרכז להורות אחרת אשר שם לעצמו כמטרה את יצירת האפשרות להפגיש בין גברים ונשים המעוניינים להיות הורים אך יחד עם זאת אינם יכולים או אינם רוצים לחיות במסגרת זוגית מקובלת.

האוכלוסייה הפונה אל המרכז מורכבת בעיקרה מגברים הומוסקסואליים המעוניינים בהבאת ילד לעולם, ובנשים המעוניינות בהבאת ילד לעולם ולא נשאו פרי בניסיונותיהן ליצור מערכת זוגית, או לא היו מעוניינות ביצירת מערכת זוגית מקובלת.

להבדיל מהורים מסוימים אשר מרגישים כי הילד "נכפה" עליהם בדרך זו או אחרת, הזוגות המוזכרים לעיל מכינים עצמם מראש להורות ואף עורכים בניהם מראש הסכם שמטרתו להסדיר את חלוקת נטל ההורות בין שני ההורים.

הסכמים אלו מסדירים מספר אלמנטים בסיסיים בגידול הילד והחזקתו ובאים לתת מענה לצרכים שיתעוררו במהלך גידול הילד.

מה כולל הסכם הורות ?

שם הילד – על פי חוק השמות ילד אשר הוריו אינם נשואים  נושא אוטומטית את שם משפחתה של אמו ועל אביו להסכים לנשיאת שמו באם מעוניינים ההורים שהילד ישא את שם האב. על כן, מסדירים ההורים בניהם מראש גם נקודה זו וקובעים את שמו של מי ישא הילד.

משמורת – ההורים קובעים במשמורתו של מי יהיה הילד, דהיינו מיהו ההורה אצלו מתגורר הילד. יצוין כי על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ד – 1962 שני ההורים הינם אפוטרופסיו הטבעיים של הילד.

אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הילד, לחינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה, וכן שמירת נכסיו ניהולם ופיתוחם. הורים החיים בנפרד זכאים להסכים בניהם מי יהיה האפוטרופוס ומי יחזיק בילד. המקובל בהסכמים מעין אלה הוא להשאיר את האפוטרופסות בידי שני ההורים ולקבוע מי יהיה ההורה המשמורן דהיינו ההורה עימו הילד מתגורר אשר הוא זה שמטבע הדברים נושא בעיקר נטל הגידול.

הסדרי שהייה – כיוון שהילד מתגורר בפועל אצל אחד ההורים, נהוג לקבוע מראש הסדרי שהייה של ההורה השני עם הילד. הסדרי השהייה נקבעים על פי צרכי הצדדים ואפשרותם בפועל להיפגש עם הילד בהתחשב באילוצים הנובעים מחיי היום יום.

כשהסדרי שהייה יוצרים מצב בו הילד נמצא זמן שווה פחות או יותר אצל כל אחד מההורים מדובר למעשה על משמורת משותפת. מחקרים הראו כי למשמורת משותפת ישנם היבטים שלילים וחיוביים וכי יש לבחון כל מקרה לגופו על מנת לאמוד את חוסנו הנפשי של הילד.  אחד הגורמים החשובים ביותר ליציבותו הנפשית של הילד הינו מקום מגורים אחד קבוע, ועל כן הורים הבוחרים בהסדר של משמורת משותפת חייבים להקפיד על זמנים קבועים בהם הילד נמצא עם אחד ההורים וכן מחייב הדבר את ההורים להתגורר בסמיכות זה לזו.

מזונות – מזונות הילד כוללים את כלל ההוצאות בגין גידול הילד, החל במזונו ולבושו, עובר דרך שכר לימוד לגן ובית הספר, שיעורים פרטיים, חוגים, הוצאות רפואיות, צעצועים ומשחקים, וכלה בהוצאות מדור הכוללות את חלקו של הילד בשכר הדירה ובחשבונות השוטפים.

על פי הדין במקרה של ילדים יהודים, על האב לשאת בכל צרכי הילד עד גיל 6 שנים, ומגיל זה ועד גיל 15 על האב לשאת בצרכיו ההכרחיים של הקטין. "צרכים הכרחיים" הוגדרו ע"י בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני כמזון, ביגוד והנעלה, חלקם של הילדים בשכר הדירה ובהוצאות הבית, וצרכים הכרחיים מינימליים של הילד הספציפי כגון הוצאות רפואיות מיוחדות של אותו ילד.

לגבי הוצאות שמעל המינימום ההכרחי המוגדר "כצרכים הכרחיים", על האב והאם כאחד להשתתף בהם לפי מידת יכולתם. באשר לילדים מעל גיל 15 ועד גיל 18 – החיוב במזונותיהם חל שווה בשווה על שני ההורים. יצוין כי קיימת הנחה בדבר תלותם של ילדים בהוריהם מגיל 18 ועד סיום שירותם הצבאי, ועל כן מקובל כי משולמים מזונות לילדים עד לסיום שירותם הצבאי בשיעור של 1/3 אחד מסכום המזונות המלא.

יודגש כי כללים אלו חלים בין אם ההורים נשואים זה לזו ובין אם אינם נשואים זה לזו, והם ישמשו את בית המשפט לענייני משפחה בבואו לקבוע את סכום המזונות הדרוש לילד במידה ותוגש תביעת מזונות.

אך כאשר עורכים ההורים הסכם בניהם בנוגע למזונות הילד ביכולתם להתעלם מכללים אלו, ולקבוע הסדרים אחרים על פי הסכמתם, ובלבד שההסדר שיקבעו לא יפגע בזכות הילד למזונות.

הסכם בין הורים הקובע את מזונות הילדים תלוי בהחלטת ההורים בעניין משמורת הילדים. בהסכם לפיו האם היא ההורה המשמורן ולאב הסדרי שהייה, נהוג לקבוע את סכום המזונות שישולם ע"י האב לאם לצורך מזונות הילד כאשר סכום מזונות זה מורכב מסכום מוגדר הכולל את ההוצאות הקבועות של הילד כגון מזון, ביגוד, מדור, חינוך וכו, ומסכום משתנה הכולל השתתפות בהוצאות רפואיות מיוחדות שאינן מכוסות ע"י הביטוח הרפואי, כגון טיפולי שיניים, טיפולים פסיכולוגיים, שיעורים פרטיים, חוגים, קייטנה, וכל הוצאה אחרת עליה יסכימו בניהם ההורים.

כאשר המשמורת משותפת או כאשר הסדרי השהייה מחלקים את הזמן בין ההורים באופן כמעט שוויוני כמשמורת משותפת, ניתן אף לפתוח חשבון בנק משותף על שם הילד אליו יפקידו ההורים מדי חודש סכום מוסכם, וממנו ימשכו ההורים את ההוצאות השונות עבור הילד.

במקרה כזה ניתן אף לקבוע כי סכומים עודפים יכנסו לחשבון חסכון ע"ש הילד, או ישמשו לכל מטרה מוסכמת אחרת. ניתן לקבוע כי שני ההורים יפקידו לחשבון הילד סכום שווה או שונה, או שהסכום שיופקד יהווה אחוז מסוים ממשכורתו של כל הורה. הסדר מסוג זה מצריך יחסי אמון פתוחים והדדיים בין שני ההורים, יכולת קיום תקשורת ואמפתיה גבוהה בין ההורים.

היכן נחתם הסכם הורות משותפת ?

הסכמים מעין אלו יש לאשר בבית משפט לענייני משפחה, אשר בוחן את הוראות ההסכם ואת הסכמות הצדדים, ומעניק להסכם תוקף של פסק-דין.

ההסכם למזונות הילד בין ההורים לכשעצמו אינו חוסם את אפשרות הילד לתבוע מזונות מאביו או מאמו, אולם אם ההסכם אושר בבית המשפט לענייני משפחה, תהיה לכך בדרך כלל חשיבות.

הסכם מזונות ומשמורת ואף פסק דין למזונות ולמשמורת יכולים להשתנות כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות. כך למשל תוכל האם (כהורה משמורן) לתבוע הגדלת מזונות כאשר מחלה קשה של הילד הביאה לשינוי נסיבות והגדלת ההוצאות על הקטין, ואילו האב יוכל לתבוע הקטנת מזונות כאשר השתנו הנסיבות וכעת עליו לשלם למשל מזונות לילדים נוספים שנולדו לו והוא אינו עומד בכך מבחינה כלכלית, או כאשר כושר השתכרותו נפגע בצורה בלתי הפיכה.

יחד עם זאת, יצוין כי בתי המשפט לענייני משפחה נוטים פחות לקבל תביעות של הקטנת מזונות מאשר תביעות להגדלת מזונות עקב שינוי נסיבות מהותי.